הסרט "חצר משחקים": נהדר אם אתה חבר ב"שוברים שתיקה"

זו היתה אמורה להיות משימה, שבאווירת ימינו ניתן להגדירה "ניתנת להכלה": כינוס ושמירה של כ-1,000 שבויי מלחמה לבנונים בחצר בית ספר למשך יום אחד. בסיום אותה יממה נמנו גם שבעה מתים, וסיפור שמעולם לא הפך לפרשה.

40 שנה אחרי, הבמאית נורית קידר זוכה להפוך את אותו היום לפרשה, ואף לגרוף ציון לשבח בתחרות סרטי התעודה של פסטיבל ירושלים. השאלה היא אם לא מגיע לסרט ציון "בלתי מספיק" בהצגת התמונה המלאה. מה שהתרחש מבוסס רובו ככולו על עדויות הנחשפות לראשונה מפי החיילים שהשתתפו במשימת השמירה, רופאי הסהר האדום שהיו עדים למעשים, והעצורים עצמם שסיפורם לא סופר עד היום.

נתחיל בכך שנאמר שצפייה בסרטה של נורית קידר, "חצר משחקים", אינה פשוטה. לא בגלל תיאור סבלם של השבויים, אלא כי הסרט ברובו פשוט מייגע ומרוחק. זה נכון, דלות החומרים הדוקומנטריים ממלחמת לבנון - ובוודאי מיום שצולם ממנו מעט ובאיכות ירודה - מרחיקה את הצופה מהסבל ומהזעזוע. גם העדויות, כנראה בשל מרחק הזמן, לא יגרמו לאף אחד לכאבי בטן ולהתכווצויות.

מה כן? מדובר במסמך שמהווה תענוג צרוף אם אתה חבר ארגון שוברים שתיקה, טהרן או פציפיסט קלאסי. או אז מחכות לך דקות ארוכות מדי של צבא ההגנה למוסריות ישראל בקולאז' ארוך ומייגע של תיאור טיפול בשבויים וסבלם, שנאלצו לעבור קשירה ארוכה באזיקונים, ישיבה ארוכה בחום השמש, הזיות ומכות רצח.

שיהיה ברור: התמונה העולה מעדויות הקצין הממונה ומחייליו היא ששבויים הוכו באותו יום מכות נמרצות, חלקם עד אובדן הכרה והזיות. לא תמיד ברור למה החלו המכות, ואם רק מכות הביאו למותם של שבעה בני אדם. בראיון שהעניקה הבמאית נורית קידר לרגל צאת "חצר משחקים", ניסתה להסביר: "אני לא מתיימרת לשפוט, אבל כן רוצה להציב מראה, הרי לא כולם רוצחים". אלא שקידר כן מתיימרת לשפוט כבר בשימוש במילה "רוצחים", וכבר ניתן לנחש באיזה נרטיב צועד הסרט הדוקומנטרי המדובר.

כמו לא מעט סרטי "מלחמה, למה היא טובה בכלל?", גם התוצאה של כתב האישום הדוקומנטרי הזה מובלת על ידי אג'נדה טהרנית, המתאמצת להיות מנותקת מהמציאות. חמור מכך, היא מנתקת ביודעין את הצופה מהמציאות. "חצר משחקים" לא מציבה מראה אמיתית, היא מציבה בית משפט שדה ערוך מגמתית. חסר לא מעט מהרקע שהוביל לטרגדיה, וממחוזות הנפש של החיילים במשימת מוות מעבר לפינה.

מראה אמיתית היתה מציגה את כל הסיטואציה הבלתי אפשרית שבה עמדו מעט חיילים וקצין ביומה הרביעי של מלחמה בארגוני טרור רצחניים, מול שבויים שאינך יודע מי מהם טרוריסט, ומתי הם יחליטו "לעלות" על כוח המילואים ולגמור שם בחצר המשחקים את חייהם.

לערוך סרט כזה בלי להביא אל הצופה את החשש המבצעי, את הפחד המצמית בכל רגע, את מראות ההרס והמוות שנראים ללוחמים הנמצאים בלב מדינת אויב שבוודאי שרטו כל נפש של חייל שהשתתף במשימה - זה לעשות עבודה חלקית, מכוונת ומאכזבת.

גיבורי הסרט נשלחו אל עומק לבנון לא כדי לייצר מציאות של כיבוש צבאי, אלא כדי לעמוד פנים אל פנים מול המחבלים הרצחניים ביותר שראה העולם: מספיק להזכיר את רצח האב והבת של משפחת הרן בנהריה, את פיגוע אוטובוס הילדים באביבים, את הפיגוע במעלות ובקריית שמונה - כדי להבין שגם אם מדובר במשימה פשוטה לכאורה, אלה חיילים, בני אדם, שנאלצו להכות את שבויי האויב ולרסן כל התנגדות בסיטואציה בלתי אפשרית.

אז מלחמה, למה היא טובה בכלל? כנראה בלקדם אג'נדות זוכות פרסים.