שיערו אולי האפיר - אבל ג'ון סטיוארט עדיין האלוהים של הסאטירה

תשע שנים חלפו מאז שאלוהים נטש בבום את ה"דיילי שואו", ומה מתברר? ג'ון סטיוארט עדיין יכול לראות את עצמו כאלוהים של תוכניות הסאטירה.

תחשבו על זה: סטיוארט ברא בתוכנית הכבלים שלו את העולם הסאטירי כפי שאנחנו מכירים כיום, עיצב אותו בדמותו לאורך 20 שנה - עד שמאס ופרש. הדור הנוכחי של מנחי הלייט־נייט גדל על ברכיו, סאטיריקני התקופה התחנכו על מורשתו, והקהל הליברלי סוגד לו וגיבש את דרך חייו בהתאם לערכים שהכתיב להם.

בזמנו הוא היה מקור החדשות העיקרי עבור צופיו. הדרך שבה פירק וניתח את אירועי השבוע פיזרה השראה בכל העולם. הרי "ארץ נהדרת" וליאור שליין לא היו מה שהם היום ללא השפעת פועלו של סטיוארט. הוא פקח לאנשים את העיניים, חשף את הפתטיות הפוליטית, נאבק בתקשורת מגויסת ונלחם במוסכמות; סטיוארט שינה סדרי עולם ונתן את הרושם שאם נקשיב לו ונצעד במסלול שהאיר עבורנו - העולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו.

הלילה הוא חזר להגיש בקומדי סנטרל את התוכנית שמזוהה איתו (הפרק זמין ביוטיוב). "נדבר על הרבה דברים השנה", הבטיח, "כמובן הבחירות (בארה"ב), אולי על סין, אולי AI, אולי על משהו קליל יותר כמו ישראל־פלשתין". פאנץ' שהוא גם עקיצה למנהלי אפל TV+, שניסו להתערב בתוכני התוכנית שהגיש שם עד לאחרונה וגנזו לו קטעים סאטיריים על סין, AI וישראל.

אבל סטיוארט עודנו אלוהים. אין עוד מלבדו. אז הוא שב הביתה, דחף שתי בדיחות על המלחמה בעזה ועל טיילור סוויפט, והקדיש את התוכנית לעיסוק בגיל המבוגר של המועמדים לנשיאות. הוא גיחך על ביידן, נכנס בטראמפ וצחק על הזדקנותו שלו עצמו.

שיערו אולי האפיר, אך ההומור נותר חד, בהיר וחכם בדיוק כפי שהיה בשיא תהילתו. "כבר הצלת את הדמוקרטיה?" הוא נשאל לקראת סוף הפרק. וזאת השאלה הגדולה: עד כמה סטיוארט עדיין אלוהים כל־יכול שסוחף המונים, מסדר להם את המחשבות ומשפיע על תוצאות הבחירות? האם לחשיבות המוגזמת שעושים מתפקידו וממעמדו התרבותי־פוליטי היתה אי פעם איזושהי אחיזה במציאות? האם אלוהים באמת קיים או שזו רק סאטירה שיצאה מפרופורציה?