הכתב הצבאי אלון בן דוד עלה אמש על סרבל תבהלה וקול רועם ויצא לראיין את הטייס ומפקד בסיס תל נוף היוצא, תא"ל דרור לוי.
מי שציפה לגלות כתבה של עיתונאי אמיתי על תופעת הסרבנות, קיבל עוד סרטון יחסי ציבור לקבוצה שמאיימת בנטישת הקוקפיט.
במסווה של אזרח מודאג, בן דוד בא לחזק ולתחזק את קמפיין הסרבנות - אחרת לא ברור איך שאלה ביקורתית אחת לא נורתה לכיוון טייס מהולל שכבר עמד בדברים מלחיצים יותר.
כדי להמחיש את רעידת האדמה העוברת על חיל האוויר, וכדי לאותת שמדובר בסרטון פרסומת לעידוד התופעה, נרשם שימוש מביך בשפת הטייסת "כמה חזקות הרעידות בסטיק?"
חוסר מודעות מרהיב
המפקד הרגיע לעת־עתה, אבל בן דוד הגיע כדי להרים לסרבנים את החרטום.
שיא הראיון היה השיחה סביב סערת סרטון הרשת של לוחמי החי"ר והטייסים "בינתיים יש מי שמנסים לתבל את האווירה הקשה בעוד רעל". מפקד הבסיס נעצב: "בסרטון של כמה דקות מנסים לנפץ את כל מה שיש לנו, וזה האמון".
בן דוד לא שאל האם אסור לפקפק באמון, אחרי ש"כמה מאות טייסים" מכריזים אפילו בכתבה עצמה שיפקירו את השורות.
בחוסר מודעות מדהים בן דוד העדיף לברר: "יש לך מיפוי של כל טייס איפה הוא נמצא מבחינת התחושות ומה מטריד אותו?", בלי לחשוב שאולי הרגשות האישיים של כל טייס הם בדיוק ההוכחה שרק לטובים לטיס הזכות להיות במצב רגשי שמאפשר את המושג המכובס "השעיית התנדבות".
חמק מהרדאר
עוד שאלות שחמקו מרדאר העבודה העיתונאית: האם סרטון רשת ביתי כואב יותר מהמציאות עצמה? מציאות שבה הציבור רואה איך מתיישבים טייסים וצוותי אוויר מול עיתונאי חדשות 12 ואחד מהם מאיים "אם לא תעצרו - אין תקיפה באיראן".
לחלק גדול מהציבור אין זכות להגיד "אולי למישהו הזדקר טיפה האף", איך רק הסרבנים המאיימים השתלטו על השיח? למה צוותי האוויר השותקים נעלמו מתחת לרדאר? האם לחיילים אחרים מותר להרגיש שיש לוחמים סוג א' וסוג ב'? והאם יכול להיות שמדובר בניצול הקוקפיט להשגת הישגים פוליטיים?
אבל הכתב הצבאי לא בא לסקרן - הוא בא לתבהל. לכן סיים במשפט האפוקליפטי "50 שנה אחרי השבר של יום כיפור ההוא אנחנו צועדים בעיניים פקוחות אל שבר יום כיפור 2023".
הייתי אומר שמדובר בראיון שהוא "יום הכיפורים של העיתונות", אבל יש מקום רק לנביא זעם אחד בטור הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו