אזור התעשייה בארקן: הסרט על יהודה בארקן מתחלק לחצי-חצי

אנחנו מכירים את זה: יושבים יום אחד כמה חברים ומדברים על משהו, ואז מישהו זורק - "וואלה, זה אירוע, חייבים להרים לזה סרט". הם קובעים עם צלם חובבן, ומתיישבים לספר למצלמה קטעים מרגשים, שיוקרנו אחר כך בחדר שהזמינו במסעדה. ככה מרגיש החלק הראשון בסרט "יהודה בארקן - אנחנו לא ניפרד לעולם".
היוצרים עופר נעים ואלון גור אריה התיישבו לעשות כבוד חברי לבארקן, ולספר על ההצלחות, על הכישלונות ועל חייו האישיים המרתקים - אבל גם כדי לסגור איתו חשבון חברתי לא פשוט.

במשהו שנראה לקוח ממתיחה של בארקן עצמו, הסרט מלווה כבר מההתחלה בקולו של הגיבור, שמספר לנו את סיפור חייו בגובה העיניים. אחרי כמה צ'פחות מילוליות, אתה מתחיל ליהנות מהיציאה המרעננת הזו.

בחלק הראשון, החברים והקולגות יגאל שילון, זאב רווח, ניצה שאול, ששי קשת ואריה מוסקונה מתיישבים לספר איזה חבר הוא היה, ואיזה שחקן. אין ספק שבין החברים הוא ראוי להיזכר כמי שהצליח להפוך סרטים דלי תקציב לסרטי פולחן - אך כולם די מדלגים על התרומה של "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" וסרטי המתיחות לתרבות האונס הישראלית, ועל העובדה שדמותו הקולנועית של בארקן עיצבה את המודל של דמות המזרחי הנלעג.

החלק השני הוא החשוב והמעניין יותר: התקופה המיזוגינית שלו - סרטי המתיחות שופעי ההחפצה - זוכה ליחס ביקורתי מהמתראיינים לסרט. דקות ארוכות אתה נע באי־נוחות מול שלל השוטים הכוללים עירום, שבארקן השתעשע איתו בחוסר טעם.
מבקרי הקולנוע מעולם לא ספרו את תיק העבודות של בארקן. "ניסו לקבור אותי", הוא סיפר, וזה אולי מסביר למה הלך למחוזות ה"דווקא" והוריד לא פעם את רף הטעם הרע. אבל דווקא בז'אנר האמנותי, שמחפש סיפורים גדולים מהחיים, הוא סיפור ענק מהחיים: אין עוד יוצר קולנוע ישראלי שהתקרב לתיק עבודות כזה, גם בתחום התרבות שהשאיר וגם בקופות.

בארקן עצמו נזכר כמי שעשה תשובה, ואולי בגלל זה הסרט על חייו מוותר על משפט שדה שלאחר המוות. מי ששנא את העולם הבארקני ימשיך לראות בו יוצר משחית, אבל מי שיודע גם מתוך שינה "מה רוצה התולעת", ויודע כמה ביצים ששון צריך להביא - מקבל כאן הזמנה אישית להקרנת חברים.