קצת יותר משבוע אחרי פתיחת שידורי המונדיאל בכאן 11 אפשר כבר להכריז על הגול העצמי של הטורניר: קמפיין העיתונאים של מהדורת החדשות, המשודר בין המשחקים בחוסר פרופורציה שמשתווה רק לתוספות הזמן ההזויות במשחקים.
בסרטון המפומפם ביותר, הפרשן הפוליטי מיכאל שמש עף על עצמו, ומספר למצלמה בדרמטיות כמה גדולה השליחות שם בערוץ: "יש דברים שיש להם השלכות אדירות, ואין לנו את הפריבילגיה לטעות", כשהוא מספר על שידור ההקלטה המפורסמת של בצלאל סמוטריץ' מטנף על בנימין נתניהו, ומבקר את אותו שמש במפגש אקראי ביניהם. "אני עשיתי את העבודה שלי, זו המחויבות שלנו לצופים ולמקצוע הזה".
אין מה לבוא בטענות לתאגיד השידור הציבורי, שמנסה להוכיח את חשיבותו ולמקסם מספרי רייטינג יומיים שהוא לא ראה מאז האירוויזיון. מחלקת התוכן המצוינת גם היא משהו לנפנף בו בשידורים - אבל לא בטוח שחטיבת החדשות המנומנמת והלא משפיעה בישראל צריכה לעוף על עצמה בסרטונים שמתאימים יותר לתוכנית "60 דקות".
גם את שני התשדירים הנוספים בקמפיין, שמנסים לשדר אומץ עיתונאי יוצא דופן, אפשר לסכם כמפגן של ניתוק מהמציאות.
קלטת ה"שקרן בן שקרן" היא סיפור צהוב לגיטימי, אבל עבודה עיתונאית יוצאת דופן? הקלטה של פוליטיקאי (סודית או שלא) שמגיעה לכתב בערוץ היא לא מאמץ יוצא דופן - ובטח לא המתח המתואר בסרטון בדקות שלפני הפרסום שלה. היא אחלה סיפור, אבל לא מועמד לפוליצר.
מחלקת החדשות יכולה היתה לייצר פרסומות סביב מהדורה אלגנטית ופחות פומפוזית מבערוצים אחרים, אבל הפגינה חוסר מודעות משווע כשהציגה את נבחרת עיתונאי הערוץ כיחידה ש"לא רואה בעיניים" כדי להביא את האמת.
הניתוק התחיל בעיתונאי מואב ורדי, שהתקרית המביכה שבה ביקר את הזמר מאלומה כי הוא מנרמל את המונדיאל בקטאר (שנייה לפני שינרמל את החגיגה בעצמו) לא רמזה לו שכדאי להפחית במאמץ לערבב פוליטיקה וכדורגל. בהמשך הגיעו סרטוני המפגשים המביכים עם אוהדים ממדינות ערב, שבשיאם קטארי שהטיח בו כמה ישראלי אינו רצוי בקטאר, ושאין בכלל ישראל - אלא רק פלשתין.
המבט המושפל של ורדי אל המצלמה והשתיקה הרועמת שהפגין מול האוהד, לא בדיוק שיקפו את רוח הערוץ ושידרו אומץ עיתונאי ישראלי, או גאווה להיות שם בשליחות. איך ייראה סרטון התדמית שלו בערוץ? לא בטוח שכדאי להפיק אחד שכזה.
אבל לא יירשם ניתוק כמו שחווינו על המגרש עצמו, מעמיחי שפיגלר ומוטי איווניר. השניים שמחו עם ידידתנו הגדולה איראן בניצחונה 0:2 על וויילס. וכשאני אומר "שמחו" - אני מתכוון "הרעידו את המדינה". הטירוף שאחז בשדר הראשי של המונדיאל כלל צרחות כולל "איראן בשמיים!", בהתרגשות שהזכירה את רגעי "מאיר, תירגע!".
בהנחה שהאיראנים מתא העיתונאים ליד לא הצמידו לראשו אקדח - מדובר היה ברגע מנותק, גם אם אתה מראשוני המאמינים שהנבחרת האיראנית היא של העם, ולא של המשטר. שפיגלר שמח שם כאילו שידר לטלוויזיות בבושהאר, וכאילו ברגעים אלו ממש הצנטריפוגות במקום לא עובדות שעות נוספות כדי לייצר את פצצת הגרעין שתמחק את כולנו. אולי היה נחוץ פה שוב איזה רגע של "מאיר, תירגע!".
