"זה שחזרנו לעונה שלישית אומר שהתוכנית שלנו מצליחה?", שאל ישראל קטורזה, בפתיחת העונה של "זה לא אולפן שישי". "אל תגזים", השיב לו ארז טל, "זה אומר שלא הספיקו לצלם מספיק פרקים של 'סברי מרנן', אז בינתיים קראו לנו".
העקיצה הנ"ל, שהיתה אולי הבדיחה הכי שנונה ואמיתית לאורך התוכנית, מזקקת בתוכה את המהות של זלא"ש - תוכנית מבולבלת, נטולת טעם וריח, שלא מסוגלת אפילו להתעלות על "סברי מרנן". תוכנית שמכוונת לאותו חתך של צופים ושלוש עונות עדיין לא הספיקו לה כדי לגבש זהות ייחודית, לייצר רגעים ויראליים או תחושת געגוע כשהיא לא משודרת.
אם חשבתם שמיצינו את כל הבדיחות על תוצאות הבחירות, אז שלשום התכנסו ארז וקטורזה כדי לתת הדרן ונעזרו במגוון פאנצ'ים משומשים על בן גביר, סמוטריץ', הנתניהוז, בנט, מיכאלי ואחרים כדי לומר את מה שאי אפשר לשמוע עוד. בין לבין הם התבדחו על המלחמה באוקראינה ועל מכבי חיפה בצ'מפיונס, הרימו לדפנה ליאל וחברת החדשות, שוחחו עם שירי מימון על כלום, והציגו כתבת יחצנות לרכבת הקלה (כולל הדבקת שלט "נהג חדש" על הקרון ובדיקה איזה טסט עברה נהגת הקטר).
"אני יודע שראיתם את הסרטון הזה בכל מקום, אבל אי אפשר להפסיק לראות אותו", התריע טל לפני ששידר בכל זאת סרטון של חתול מפיל טלוויזיה. זלא"ש כנראה חושבת שהקהל שלה מטומטם, ואולי היא צודקת. אם כן, הרי שאין לה סיבה להתחכם ולחדש - סבבה לה להמשיך להזמין אותם אורחים, להתבסס על חומרים ממוחזרים ועל הומור פשוט, ולהיות סאטירה לייט קרינג'ית שטובעת בשלולית של "בדיחות אבא".
הבעיה של "זה לא אולפן שישי" חבויה בשם שלה - היא תוכנית שהיא לא: ללא זהות, ללא יצירתיות, ללא מקוריות. תוכנית שהיא לא "אולפן שישי", אך גם לא משהו אחר. תוכנית שהיא הודאה של ארז טל כי הוא כבר לא גאון טלוויזיה, כפי שחשבנו לפני למעלה מעשור, אלא מנחה לא רלוונטי שמתלהב מבדיחות קרש שדופות ומעביר זמן עד שתחזור "סברי מרנן".
