מכתב אהבה למלכה: העונה החדשה של "הכתר" מאכזבת, אבל לא לגמרי

בתזמון מעניין, מישהו השליך אתמול ביצה על המלך צ'ארלס ואשתו קמילה, אף על פי שהאיש שבאמת צריך להשליך עליו ביצים הוא דווקא היוצר של"הכתר", פיטר מורגן - כי נדמה שמשהו קצת השתבש בקסם של הסדרה שלו, שעונתה החמישית עלתה אתמול בנטפליקס.

ככל שעלילת הדרמה המתוסרטת מתקרבת לימינו, ומתרחב העיסוק שלה בדמויות שעדיין נמצאות בחיים ובאירועים שרבים מאיתנו היו עדים להם - כך למעשה מתעצמות בעיותיה.

אם בעונות הקודמות הסיפורים הצהובים והרכילות הסבונית שסיפקה הסדרה היוו את מקור הצלחתה - הרי כעת כל סצנה, כל דיאלוג וכל בחירה תסריטאית נבחנים בעיניים ביקורתיות בהרבה.

אז מה הפלא שהתחושה היא שהסיפורים בעונה החדשה מונגשים לצופה בצורה לא מספיק משכנעת ונכונה? הייתכן כי מה שהכריע את היוצרים היה החשש כי עלילה פרובוקטיבית מדי תייצר נזק בלתי הפיך לבית המלוכה?

כתוצאה מכך, דאגו לאחרונה בנטפליקס להבהיר באופן ברור כי "הכתר" היא סדרה בדיונית, שאמנם מבוססת על אירועים אמיתיים - אך לא נאמנה למציאות.

סביר להניח שהחשש נובע, בין השאר, מהאבל הציבורי הטרי על מות המלכה אליזבת, ואולי מכיוון שהדביקו לפיליפ סוג של "רומן" מהצד שגורם למלכה הטלוויזיונית לדמוע, ואולי עקב העיסוק המתבקש העונה בגירושים המכוערים של צ'ארלס ודיאנה. מצד שני, מורגן מטפל בסיפורים הללו בצורה כה עדינה, שאין ממה להתרגש.

מראש סומנה העונה החמישית (מתוך השש המתוכננות לסדרה) כזאת שאמורה להיות הסנסציונית מכולן. היא מתרחשת בעשור הכי קשה תדמיתית של המונרכיה הבריטית - שנות ה-90, מציפה את חוסר הרלוונטיות, השמרנות, הניתוק והזקנה של הריבון, ונסחפת ברובה לעימות בין צ'ארלס לדיאנה. נראה כי העובדה שסיפור גירושיהם נטחן והוצג כבר בכל דרך אפשרית הגבילה מאוד את האפשרויות של היוצר. "הכתר" היא עדיין סדרה שבנויה טוב, כתובה היטב, משוחקת נהדר ומתרחשת בלוקיישנים המעוצבים עד לפרטים הקטנים ביותר, אבל היא סוחבת איתה הרבה בעיות. העיקרית היא ההתעקשות להחליף שוב ושוב את השחקנים שמגלמים את הדמויות. דומיניק ווסט נכנס העונה לנעלי יורש העצר, ועם כל גדולתו של השחקן המזדקן, זה פשוט לא עובד. אותו הדבר קורה גם עם אימלדה סטונטון, שמגלמת את אליזבת.

מצד שני, אפשר להתרגש מכך שהכוכב הבלתי מעורער של פרק 3 הוא סלים דאו - פעם אבו אמג'ד מ"עבודה ערבית", והיום בתפקיד מוחמד אל פאייד - שלגמרי גונב את ההצגה.

אליזבת דביקי מחקה מעולה את דיאנה, אבל צריכה להתגבר על תסריט בנאלי שמבליט את בדידותה ואת שפיותה המתערערת.

היוצר פיטר מורגן אמר לאחר מותה של אליזבת: "'הכתר' היא מכתב אהבה למלכה". העונה הנוכחית, יותר מכולן, מאמתת את זה. מורגן נכבל בשלשלאות האהבה, ומתייחס לדמויות שלו ביראת כבוד מוגזמת, רחוק מאוד מהסבונייה הבועטת שיצר בעונות המוקדמות. "הכתר" בערוב ימיה התפתחה לכדי יצירה ממלכתית מדי, מצועצעת ומלאכותית.

מבאס שדווקא העונה הזו טיפלה בסיפור בצורה רכה ומחבקת. ועדיין, למרות הכל, "הכתר" עודנה חוויית צפייה מהנה וממכרת. אולי כי בית המלוכה הבריטי לא מאכזב לעולם. הוא תמיד מספק דרמות עם הילה נוצצת, שמושכת אליו מעריצים ומעוררת סקרנות - בלי קשר לדרך שבה מציגים אותו על המרקע.