העונה הראשונה של "שנות ה-90" הסתיימה על מדרגות הרבנות. בלי ריקודים, אבל עם מה שקרוי "בדיחת אבא" משומשת שסיפר זה שעלה במדרגות על מנת להתחתן, באוזניו של ההוא שירד מהן אחרי שהתגרש - "תראה איזה קטע, אתה יוצא מהכלא ואני נכנס". ועל אף הבנאליות של ההומור, ייתכן כי בסאב טקסט של הבדיחה חבויה אנלוגיה על היחלצות הסדרה מהכלא של הומור הקיפוח העדתי, שבתוכו נשבתה לאורך חמש עונותיה המוקדמות תחת השם "שנות ה -80".
הבדלי תרבויות תמיד היו השלד של הסדרה, והיא לא זונחת אותם לרגע, אך במקום לחפור שוב ושוב ביחסי הכוחות בין האליטה האשכנזית למקופחים מהשכונה, העונה היא עימתה את דמויותיה מטירת כרמל עם תרבויות אירופיות - אנגלית, צרפתית או רוסית. בו בזמן "שנות ה-90" המשיכה להבליט פערי דורות, אולי אפילו יותר מבעבר. ככה קיבלנו קו עלילה מתמשך שעסק בסיפור היציאה מהארון של מורדי (שלומי קוריאט) והדגיש את תהליך הקבלה שעברו דמויות שמרניות הסובבות אותו.
הקפיצה לעשור חדש, ובעיקר העברת שרביט הכתיבה לדור הצעיר (דניאל אסייג), הצעירו את עלילת הסדרה, סיפקו זווית ראייה חדשה על השכונה והדמויות, ועזרו לה להתפתח מפרק לפרק. לא בטוח שאפשר להסביר את ההיגיון, אבל התחושה היא כי דווקא הרוח הצעירה הזו היא שעזרה ל"שנות ה- 90" להתבגר קצת העונה. בדיחות עדתיות התמעטו, הפרקים התהדקו ודמויות צעירות לקחו פיקוד על ההתרחשויות. אין כמו "בדיחות אבא" בנאליות כדי להוכיח שהתבגרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו