אם הופתעתם לשמוע שכוכבת הקולנוע האמריקנית האגדית גלן קלוז ("חיזור גורלי", "יחסים מסוכנים", "101 דלמטים", "האישה") בחרה להצטרף לצוות השחקנים של הלהיט הטלוויזיוני "טהרן", בתור סוכנת מוסד שעובדת כתף אל כתף עם תמר רביניאן (ניב סולטן), אתם לא היחידים. גם קלוז עצמה לא ממש ציפתה שמשהו כזה יקרה.
"זאת היתה הפתעה מוחלטת", מספרת השחקנית בת ה־75, שהיתה מועמדת לאוסקר לא פחות משמונה פעמים, בתחילתה של שיחת זום נינוחה שמתקיימת לרגל עליית העונה השנייה של הסדרה המהוללת ועטורת פרס האמי.
"ההצעה להצטרף לסדרה הגיעה משום מקום. מאוד מצא חן בעיניי הרעיון שאהיה האמריקנית היחידה בכל החבורה הזאת - שמורכבת בעיקר מישראלים, מאיראנים ומיוונים (צילומי הסדרה מתקיימים באתונה; י"ק). זאת היתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי במצב כזה, וחשבתי שזאת נקודת מוצא מאוד מעניינת ומסעירה. חוויה חדשה לחלוטין. על הסדרה עצמה, אני חייבת להודות, אף פעם לא שמעתי קודם לכן".
אז פשוט החלטת לצאת מאזור הנוחות שלך?
"אפשר לומר שכן. סמכתי על הבמאי דני סירקין ועל המפיקה דנה עדן, וגם פגשתי כמה מהשחקנים בצורה חטופה. אבל לא באמת הכרתי אף אחד, לא עבדתי עם אף אחד מהשחקנים או אנשי הצוות קודם, ולא היה לי שום מושג איך יהיה לצאת להרפתקה עם החבורה הזאת.
"לשמחתי הרבה, הם קיבלו אותי אליהם וגרמו לי להרגיש כאילו אני אחת מהם. הלכתי לארוחת שבת עם כולם. ראיתי הרבה פרקים של 'שטיסל'. ככה מבטאים את זה? 'שטיסל'? למדתי המון. היה מרתק. אנשים עם הומור ואנרגיה. ומאוד רועשים!", היא צוחקת בקול.
"סיבה נוספת שגרמה לי לרצות להיות חלק מ'טהרן'", היא ממשיכה, "היא העובדה שהיא לא מגיעה מארה"ב. אחד הדברים החיוביים שקורים בעידן הסטרימינג הוא שיותר ויותר סדרות בינלאומיות שאינן דוברות אנגלית זוכות לחשיפה עצומה. זה חשוב מאוד בעיניי. הסדרות האלה מספקות מבט למקומות שונים בעולם וחושפות אנשים לדברים שאחרת הם לא היו נחשפים אליהם. לתרבויות, לדמויות, לסיפורים.
"כש'טהרן' זכתה באמי הבינלאומי, המפיקה דנה עדן אמרה שהיא מקווה שיום אחד הישראלים והאיראנים יוכלו לצעוד יחד בירושלים ובטהרן כחברים, ולא כאויבים, ואני מאוד מתחברת לזה".
את באמת חושבת שסדרה כמו "טהרן" יכולה לגרום לאיזשהו שינוי במציאות?
קלוז מחייכת. "זה היה יכול להיות נחמד, לא? אבל נראה לי שלשם כך דרושה הרבה יותר מסדרה. בכל מה שקשור לאמת, אנחנו חיים באזור אפור. לכן, ככל שיש יותר נקודות מבט, כך יותר טוב. העובדה שיש יותר ויותר יצירות רציניות ומעניינות מרחבי העולם שמצליחות ליצור חיבור עם צופים מכל הסוגים, יוצרת אצלי תקווה שאולי נוכל לשים סוף לקיטוב הנורא ששורר בעולם כיום.
"אחד הדברים היפים ב'טהרן', לדעתי, הוא הדרך שבה מראים את מערכות היחסים של הדמויות. נניח, מערכת היחסים של איש משמרות המהפכה, פראז כמאלי, ואשתו, נאהיד. בסצנות האלה הצופים נחשפים לצד אחר לחלוטין של הדמות שמשתייכת כביכול לצד של 'הרעים', צד מאוד אנושי ומאוד אמיתי, וזה מוסיף עומק ומורכבות ומראה ששום דבר אינו שחור ולבן. סדרות מהסוג הזה יכולות לעזור לאנשים להבין ולראות את זה".
"את הדמות מניע האבל"
העונה הראשונה של "טהרן", שהופקה עבור תאגיד השידור הישראלי "כאן", היתה סיפור הצלחה מהאגדות. נוסף על הפופולריות והביקורות הנלהבות, ביוני 2020 נמכרה הסדרה לשידור באפל TV פלוס תמורת סכום שמוערך בכ־30 מיליון דולר, ובנובמבר 2021 הגיעה הזכייה החלומית בפרס האמי הבינלאומי.
העונה החדשה, שתעלה לשידור בכאן11 בחמישי הקרוב (ותהיה זמינה במקביל בשירות הסטרימינג של אפל), ממשיכה בדיוק מהמקום שבו העונה הקודמת הסתיימה. סוכנת המוסד תמר רביניאן עדיין תקועה בטהרן עם ההאקר/בויפרנד האיראני שלה, מילאד כאהני (שרבין אלנבי), ונתונה לאיום תמידי. איש משמרות המהפכה המושעה, פראז כמאלי (שון טאוב), עדיין מחפש אחריה באובססיביות, וגם המפקדים במוסד מסרבים להניח לה לנפשה.
אל תוך הבלאגן נכנסת גלן קלוז בתור מרג'אן מונטזרי, פסיכיאטרית בריטית אלגנטית ומסתורית, שמתגוררת בטהרן שנים ארוכות ועובדת עבור המוסד. עד מהרה היא הופכת למפעילה המקומית של תמר: היא מספקת לה הכוונה, עושה לה מניפולציות מתוחכמות והופכת לשותפה מרכזית למבצע הגדול והמסוכן, שאמור להנחית מכה קשה וכואבת על היכולות המבצעיות של הצבא האיראני.
קלוז מספרת שהיא תרמה לא מעט בעצמה לעיצוב דמותה בסדרה. לדבריה, היא סייעה בבניית סיפור רקע למרג'אן, שיסביר כיצד התגלגלה לעשות את מה שהיא עושה, ולמרות שהיא לא פגשה מרגלים אמיתיים במהלך התחקיר המקיף שביצעה, היא כן השקיעה חודשים ארוכים בקריאת ספרי היסטוריה, בצפייה בסרטים תיעודיים ובלימוד פרסית.
"היתה לי מורה נהדרת לפרסית. עבדתי איתה חודשיים וחצי כדי לנסות להגיע לרמת אמינות סבירה. ספרי ההיסטוריה שקראתי היו מרתקים. מאוד הפתיע אותי ללמוד על יהדות איראן. אתה מכיר את 'לקרוא את לוליטה בטהרן'? ספר יפהפה. האישה שכתבה אותו, אזאר נאפיסי, מאוד דומה למרג'אן, לדעתי.
"המנוע של מרג'אן - המניע שלה לפעולה - הוא אבל. היא מתאבלת על מות בעלה, שאיתו הקימה בטהרן קליניקה לטיפול בנפגעי פוסט-טראומה. והיא מתאבלת על אובדן החירות שלה, באיראן. האבל דחף אותה לאקטיביזם. הייתי אסירת תודה כשהתסריטאים כתבו בשבילי סצנה שבה תמר שואלת אותי למה בעצם אני עובדת עבור הצד הישראלי. ומרג'אן עונה לה: 'כי אתם היחידים שאני יכולה לסמוך עליהם שילכו עד הסוף'. זאת המוטיבציה שלה. זאת הסיבה שהיא הלכה לעבוד עבור המוסד".
את חולקת לא מעט סצנות עם ניב סולטן. איך היה לעבוד איתה? את חושבת שיש לה מה שדרוש כדי להצליח ביג טיים?
"בהחלט. כל מי שמסוגל להגיש הופעה כמו זו שהיא מגישה בסדרה - למרות לוח הזמנים הצפוף שאיתו היא נאלצה להתמודד - יש לו מה שדרוש. לוח הזמנים של סדרות טלוויזיה הוא אכזרי במיוחד, ותראה מה היא הצליחה לעשות עם זה. התפקיד שלה גם פיזי, גם פסיכולוגי – פשוט תפקיד מעולה עבורה.
"צריך סיבולת כדי להצליח במקצוע המטורף הזה. צריך להיות בעלת חוסן נפשי. יש לה את שתי התכונות האלה, ללא ספק. יש לה גם איכות יפהפייה. הפנים שלה מזמינות התבוננות וחקירה".
התלבטה אם לגלם לסבית
גלן קלוז – ללא ספק מגדולות שחקניות הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה של 50 השנים האחרונות, נולדה ב־1947 בגריניץ' שבקונטיקט. אחרי ילדות לא פשוטה ורצופת נדודים, שאותה בילתה עם משפחתה בכת הרוחנית MRA (היא עזבה אותה בגיל 22), מצאה קלוז מפלט, קהילה וחופש על במת התיאטרון.
לקולנוע התגלגלה בגיל מאוחר יחסית, 35, אחרי שכבר החלה לרכוש לעצמה שם בברודוויי, וההצלחה המסחררת שלה על המסך הגדול הגיעה במהירות שיא.
אף שלא התאימה לטייפקאסט הקלאסי של "לידינג ליידי", כלומר שחקנית שיכולה להחזיק סרט כדמות הראשית, שלושת התפקידים הראשונים שעשתה – ב"העולם על פי גארפ" (1982), "החברים של אלכס" (1983) ו"הטוב מכולם" (1984) - הניבו לה כולם מועמדויות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה.
שתי מועמדויות נוספות – עבור "חיזור גורלי" (1987), שבו גילמה את המאהבת מהגיהינום והפכה לאישה השנואה באמריקה לתקופה מסוימת, ו"יחסים מסוכנים" (1988), שבו כיכבה לצד ג'ון מלקוביץ' ומישל פייפר – לא איחרו לבוא והשלימו הספק מדהים של חמש מועמדויות לאוסקר בשבע שנים, ועוד עבור תפקידים כה שונים זה מזה.
בשנות ה־90 ביססה קלוז את מעמדה כחברה קבועה ב־A List של הוליווד בהופעות בלהיטים דוגמת "אייר פורס 1" (לצד הריסון פורד) ו"הפולשים מהמאדים" (לצד ג'ק ניקולסון). היא גם נכנסה לדמותה של קרואלה דה ויל, אחד מתפקידיה האייקוניים והפרועים ביותר, בשני סרטי "101 דלמטים" שיצאו למסכים ב־1996 וב־2000.
נוסף על כל אלה, קלוז גם גילמה את נורמה דזמונד בשתי הפקות שונות של המחזמר המצליח ועטור הפרסים "שדרות סאנסט" של אנדרו לויד וובר (תפקיד שזיכה אותה בפרס טוני), וכיכבה חמש עונות כעורכת הדין חסרת הרחמים פאטי יוז בסדרה המצוינת "Damages", ששודרה בין 2007 ל־2012 ברשת FX (תפקיד שהביא לה שני פרסי אמי). גם שתי הדמויות האלה, מיותר לציין, ראויות למקום בהיכל התהילה של השחקנית הנפלאה ויוצאת הדופן.
"תמיד חשבתי שאני צריכה להיות סובייקטיבית כלפי הפרויקטים שאני עושה", אומרת קלוז כשאני שואל אותה מאיפה גייסה את האומץ ואת הכוחות הנפשיים הדרושים לחצוב לעצמה דרך כה ייחודית בהוליווד.
"אם משהו, תסריט או מחזה, שאני קוראת נוגע לליבי ומדבר אלי - זה מה שחשוב. הכתיבה. הסיפור. באמצע שנות ה־90, למשל, התלבטתי אם לעשות את סרט הטלוויזיה 'Serving in Silence'. הייתי אמורה לגלם קצינה בצבא האמריקני שנבעטה מהשירות כי הודתה שהיא לסבית.
"אז שאלתי את עצמי אילו השלכות עשויות להיות אם אקח את התפקיד. האם זה יאיים על הקריירה שלי? האם ימשיכו להעסיק אותי? שאלות כאלה בהחלט עולות. אבל אז אני אומרת: מה האלטרנטיבה? לא לעשות משהו כי הוא מפחיד אותי? אני פשוט לא יכולה לקבל את המחשבה הזאת. זה נראה לי פסול מהיסוד.
"עוד דוגמה: מייד אחרי הסרט הראשון שעשיתי, הלכתי לשחק בסרט טלוויזיה. זה היה בראשית שנות ה־80, ובזמנו, בניגוד להיום, הדברים האלה ממש לא היו מקובלים. הסוכן שלי הבטיח לי שזה יהרוס את הקריירה הקולנועית שלי, ואני אמרתי לו: 'האנגלים עושים את זה כל הזמן. אז למה לנו אסור?' הרי כל השחקניות האנגליות הגדולות - ג'ודי דנץ', הלן מירן - עשו הכל. רדיו. סיטקומים. תיאטרון. סרטים. אז החומר הוא הדבר החשוב. הסיפור. זה מה שצריך להוביל אותי כשחקנית".
"אוהבת אנשים ואתגרים"
בעשור האחרון המשיכה קלוז לעבוד במרץ ולאתגר את עצמה ללא הפסקה. מלבד שלוש מועמדויות נוספות לאוסקר – עבור "אלברט נובס" (2011), "האישה" (2018) ו"יומני האפלצ'ים" (2021) - בין השאר, ניתן היה למצוא אותה מככבת בסרט זומבים ("הנערה עם כל המתנות") ומשתתפת בסרט גיבורי־על של מארוול ("שומרי הגלקסיה").
לקולגה מריל סטריפ יש אולי יותר פרסי אוסקר על השידה ליד המיטה, אבל הקריירה של קלוז הרבה-הרבה יותר מעניינת, מגוונת ומרשימה. גם בעשור השמיני לחייה היא ממשיכה לקחת סיכונים, לחפש ריגושים חדשים ולתור אחר תפקידים נשיים עסיסיים, שניתן לנעוץ בהם את השיניים.
קלוז היתה נשואה שלוש פעמים, ויש לה בת אחת, השחקנית אנני סטארק (34), שנולדה בתקופה שבה ניהלה מערכת יחסים עם המפיק ג'ון סטארק. במשך שנים ארוכות היתה קלוז ממוקמת בניו יורק, אך כיום היא מתגוררת בבית לבנים עתיק בעיירה קטנה במונטנה, דלת ליד ביתה של אחותה הצעירה, ג'סי.
קראתי ראיון ישן שלך שבו השווית את התעשייה ההוליוודית למכונה אכזרית שאוכלת אנשים. אבל לא רק שרדת אישית את המכונה הזאת, את עדיין דוהרת קדימה בכל הכוח. איך, בעצם?
"אני טיפוס מאוד מופנם. אף פעם לא הרגשתי שאני יכולה לגור בקליפורניה, קרוב להוליווד. עצם הרעיון היה מפחיד מדי עבורי, אז תמיד שמרתי מרחק ביני לבין התעשייה. עשיתי את זה למען הבריאות הנפשית שלי. אני מרגישה באופן מסוים שאני אאוטסיידרית. היה לי הכבוד לעבוד עם אנשים אדירים ומדהימים לאורך הקריירה. אבל כשהעבודה נגמרת, אני הולכת הביתה.
"אני חושבת שזה חשוב שאתה יכול לחזור הביתה. אני מסתובבת בעיירה שלי כאן, במונטנה, ואני אף פעם לא חושבת על זה שאני שחקנית מוכרת בכל העולם. כל זה נמצא רחוק מאוד ממני כשאני בבית".
אני יודע ששאלו אותך את זה מיליון פעם, אבל יש לך תפקידים אהובים?
"התשובה שאני צריכה להיות מסוגלת לענות היא: התפקיד האחרון שעשיתי. אז התשובה היא: התפקיד שעשיתי ב'טהרן'. כל סרט הוא סיפור אחר. אנשים. דמויות. אתגרים. מאוד אהבתי את ג'ני פילדס, מהסרט הראשון שעשיתי, 'העולם על פי גארפ'. מאוד אהבתי את המרקיזה דה מרטיי מ'יחסים מסוכנים', את אלכס פורסט מ'חיזור גורלי'.
"בסופו של דבר, הדמויות שאני הכי אוהבת הן אלה שיש להן חיים פנימיים שהקהל לא מודע אליהם. עבורי זה זהב. הבמאי מייק ניקולס אמר לי פעם שמאוד חשוב שלשחקן יהיו סודות. ההתנהגות שלי עשויה להיות שונה ממה שאתה מצפה שהיא תהיה. אני עשויה להגיד משהו אחר ממה שאתה חושב שאני הולכת להגיד. כי יש לי סוד. זה מרתק עבורי".
בשלב מסוים ב"האישה" הדמות שלך אומרת "אל תראו בי קורבן. אני הרבה יותר מעניינת מזה". לא רק שהמשפט הזה תקף עבור רבות מהדמויות שגילמת, הוא גם מתחבר לי בטבעיות לתגובה שלך אחרי טקס האוסקר בשנה שעברה. ה"לוס אנג'לס טיימס" ניסה לתייג אותך כלוזרית מסכנה אחרי ששוב לא זכית. כעסת מאוד, ואני חושב שאפילו איחלת להם שילכו להז...
קלוז צוחקת. "באמת? אני אמרתי את זה? טוב, זה עצבן אותי. 'היא לוזרית', 'היא הפסידה שמונה פעמים'. מה לוזרית? איך מישהו שנמצא במעמד הזה כל כך הרבה פעמים, לאורך כל כך הרבה שנים, יכול להיות לוזר? בכל פעם אתה נמצא בתוך קבוצה של חמשת הטובים ביותר. איך מישהו שנמצא בחדר הזה, בערב הזה, יכול בכלל להיות לוזר? זאת המנטליות הדפוקה של 'ווינרים' ו'לוזרים'. החיים עוסקים בהתמודדות, לא בזכייה. זה מה שהרגיז אותי".
למרות שיש כמה וכמה פרויקטים שממתינים לה בקנה - סרט אימה עם אוקטביה ספנסר, קומדיה פרועה עם ג'וש ברולין ופיטר דינקלג', ואולי גם גרסה קולנועית ל"שדרות סאנסט" - קלוז נשמעת מעט מהורהרת כשאני שואל אותה אם היא מרגישה מוכנה לחזור לשגרה, עכשיו כשנדמה שתקופת הקורונה מתקרבת לסיומה.
"אני עדיין מנסה להבין מה השנתיים וחצי האחרונות היו עבורי", היא מודה, "היה בזה משהו קשה בהתחלה. למשך זמן ארוך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היה לי יותר זמן בבית ממה שאי פעם היה לי בכל שנות הקריירה. בהתחלה הייתי הרבה באינסטגרם. יצאתי להליכות. קראתי ספרים. אחר כך, כמו הרבה אנשים אחרים, הרגשתי מותשת ומושבתת לתקופה.
"אני לא יכולה להגיד שזאת היתה תקופה יצירתית במיוחד. אני מרגישה כמו שדה שחרשו בו כרגע, ועדיין אי אפשר לדעת מה יצמח".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו