סוף-סוף יש בפריים טיים אדם נכה ולא לצורכי פריק שואו

הסרט התיעודי ששודר לפני כמה חודשים וחשף את הפציעה ששיתקה את יגאל שילון, הותיר רושם כללי כי שילון היה גאון טלוויזיה קומי. וכהוכחה, בניינטיז הוא לקח ז'אנר נמוך ושנוי במחלוקת, המבוסס על קליפות בננה ועל שקרים בוטים, וברא ממנו תוכנית שהתבססה שבוע אחר שבוע בפסגת טבלאות הרייטינג. אבל עד כמה הכישרון לסחוף המונים אל הקרקס הזה עדיין פועל בימינו?

מתיחות לא ייעלמו מהעולם. הן נפוצות היום בעיקר ברשתות החברתית, בעוד בטלוויזיה מקומן התערער ונדחק לשוליים בגלל מגבלות אתיות ומוסריות באשר למידת ההגזמה שניתן להגיע אליה מול מושא המתיחה, ומה ניתן לשדר. לפיכך, בסופו של דבר,אחרי שלוש תוכניות של "חוזרים לפספוסים"- שהיא בעצם לקט של הדבר האמיתי - הדבר היחיד ששווה להתעכב עליו הוא יגאל שילון.

כי מנחה בפריים־טיים שמגיש תוכנית על כיסא גלגלים לא היה בישראל מאז הנחה אבי אתגר תוכניות בידור באייטיז. השיתוק של שילון אמנם לא חלק מהפורמט, וגם הרבה פחות מצחיק, אך ברור שהוא מסמן אירוע נדיר על המסך הישראלי. ועדיין, אף שבתוכנית הבכורה אלי יצפאן זרק כמה פאנצ'ים בעניין, מצבו של שילון לא מהווה אישיו, ואיש לא נבהל מכך שהוא מדבר לאט ולא זז. הנונשלנטיות הכללית ממצבו מייצגת לכאורה התקדמות של ממש בתעשייה, שבהכללה נרתעת משילוב בעלי מוגבלויות על המסך שלא לצורכי פריק־שואו.

לכן, חבל שהשוני של שילון לא מורגש מספיק, כי מה שנשאר בלעדיו זה בעיקר רטרו מפוקסל ושום דבר מעבר. כאילו הזמן עצר מלכת באולפן של "פספוסים". לצפות ביצפאן מחופש לשייח' ערבי שמנסה לקנות את פנינה רוזנבלום ולשדל אותה להתחתן איתו, כשחוסר הנוחות שלה מהסיטואציה זועק למרחקים, זה לא תוכן שצופים עכשוויים יתחברו אליו. גם לא למתיחה על יובל המבולבל שנמתחה על פני 20 דקות, ושודרה אמש לצד שמונה דקות של מתיחה טלפונית של ניקי גולדשטיין.

"חוזרים לפספוסים" מקפידה להיות נוסטלגיה רכה ונעימה, אך היא מזכירה לנו כי עדיף שדברים מסוימים יישארו בעבר.

"חוזרים לפספוסים", רשת 13