זהו בוקר יום ראשון במרכז סוזן דלל. אלדד בן ששון, כוריאוגרף שהוזמן ליצור להרכב המחול החדש "מובמנט פרוג'קט" (לצד קינן דינקלמן הגרמני), עובד עם הרקדנים, ונדמה שהם נמצאים ביקום מקביל: נגה הרמלין ועמית ירדני מעיפים זה את זו באוויר בתעוזה ומתאמנים על אמון הדדי; ארתור אסטמן והילה דקל מתגפפים בעוצמה רבה נטולת אלימות; אריקה רינטוביץ' מתרגלת ירידה הדרגתית ושברירית לרצפה.
כולם מחויכים ומסורים וניתן להבחין שעבורם זהו מרחב יצירה בטוח. המכנה המשותף ביניהם הוא ניסיונם העשיר בעולם המחול, גילם הלא מאוד צעיר (חלקם אף הורים לילדים) והעובדה שהם חברים טובים של רינטוביץ'.
בסוף השבוע קבוצת המחול החדשה תבצע את טבילת האש הבימתית שלה, וההכנות בשיאן. רינטוביץ' - רקדנית, יוגיסטית אדוקה ומי שהגתה ויזמה את הפרויקט, נמצאת בחדר החזרות. רינטוביץ' רצה ממקום למקום, מחליפה כובעים מקצועיים מרקדנית, למפיקה, למנהלת - וחוזר חלילה. מודל ההשראה שלה הוא סרגיי דיאגילב - אמרגן ואיש חזון יוצא דופן, שחלם והגשים בתחילת המאה ה־20 את הקמת אחת הלהקות פורצות הדרך בעולם המחול - "בלט רוס", שחרטה על דגלה תפיסה של חיבורים רב־תחומיים ששינו את פני האמנות.
אצל רינטוביץ', רוחו של הפטרון הענק שחיבר בין אמנים דגולים כניז'ינסקי, פיקאסו, מירו וסטרווינסקי עדיין נושבת. אמנם היא נבוכה כשהיא מזכירה אותו, אך אולי לא במקרה מופע הבכורה של ה"מובמנט פרוג'קט" נקרא "חיבורים" ומאגד חבורה איכותית ומנוסה של אנשי גוף.
ה"מובמנט פרוג'קט" מכנים את עצמם "קולקטיב" ונותנים נופך קהילתי למיזם. לדברי רינטוביץ', החזון הוא לקיים בשותפות אורח חיים תנועתי ויצירתי, כזה המקבל ביחד החלטות אמנותיות וכלכליות.
יזמות כנקודת מוצא
התוכנית העתידית של הקבוצה כוללת הקמת אתר אינטרנטי כפלטפורמת שיעורים לרקדנים - לא רק יוגה או רק בלט אלא מגוון רחב הכולל גם מחול מודרני, אקרובטיקה, אימפרוביזציה ועוד. חוש היזמות של רינטוביץ' זיהה את החוסר במרחב מקוון שכזה - והיא עטה עליו בשמחה, וכמובן בשיתוף הרקדנים שמלבד היותם רקדנים הם גם מורים למחול.
עוד בקנה ממתין פרויקט עם הכוריאוגרף יוצא להקת בת שבע שחר בנימיני. אירוע מסקרן נוסף, שאמנם תלוי בביורוקרטיה, הוא התנסות ביצירה משותפת של כל רקדני הקולקטיב במקום שמארח אמנים בספרד. אין ספק שיצירה משותפת נטולת כוריאוגרף חיצוני או היררכיה בין החברים תהווה מבחן חוסן עבורם.
במשך ההיסטוריה של המחול קולקטיבים קמו - ובעיקר נפלו. אידיאלים ויצר אמנותי לא תמיד הולכים ביחד. העיסוק הער שלהם בהיבט העסקי, שיכול להיתפס כמטמא אמנות, הוא זה שיכול להסיט את הקבוצה לשני כיוונים שונים - פגיעה באיכות האמנותית בשל הצורך להתפשר ולרצות, או לחלופין פיצוח של השיטה ואוויר לנשימה שיאפשר שגשוג אמנותי. רינטוביץ' מדברת על אמנות, מחול וכסף באותה נשימה: "כסף הוא בסך הכל אנרגיה חומרית. אני משלמת לרקדנים שלי, והם בתמורה רוקדים".
רינטוביץ' מודעת לכך שהמהלך שלה גורם להרמת לא מעט גבות ועלול להצטייר כאימפולסיבי. לדבריה, "רקדתי מגיל צעיר בדרך המסורתית - מתיכון האקדמיה למחול, ללהקת בת דור, לקונסרבטוריון המלכותי של מדריד. בגיל 25 נכנסתי למסלול אקדמי דחוס כסטודנטית, ובמקביל התפתחתי כמכשירת מורים ליוגה בבית ספר שבבעלותי. מעולם לא עזבתי את הגוף, אבל שיניתי כיוון".
האם חברי הקולקטיב יצליחו להדביק את הפער בין תשוקות הגוף לבין הביורוקרטיה היומיומית? האם הקולאז' הזה, של הרוח והחומר, יתגשם? ימים יגידו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו