צר לנו לבשר לכם, אבל סטטיק ובן-אל ועומר אדם הם לא המחנכים של הילדים שלכם

"זה נורא", "הם מדרדרים את הנוער", "ביזיון". זעקות השבר האלו נשמעות חדשות לבקרים כמעט בכל פעם שכוכב נוער או משפיען רשת כזה או אחר מוציא שיר חדש.

מבחינת רבים זו כמעט הדלת המסתובבת לגיהינום, לא פחות. אל תטעו לרגע. הביקורת על התכנים הרדודים, השפה שרחוקה מלהיות זו שעליה נלחם אליעזר בן יהודה, ומסרי האלימות והמיניות המוגזמים שהשירים האלה מכילים לא פעם היא ברובה מוצדקת, היא ראויה, והיא לחלוטין צריכה להיות מושמעת. מאידך, כמו צייד, צריך לדעת לאן לכוון את הרובה וירי אוטומטי הוא לא הפתרון.

ביקורת ארסית, תוקפנית ומתלהמת, שנדחפת ומשתלטת כמעט בכוח לא פעם על גזרת הטוקבקים, היא מטרחנת ואלימה לא פחות מהתכנים שהיא יוצאת נגדם מלכתחילה.

כך יוצא שבאופן אירוני ובדיוק בזמן לפורים, זה הזמן להתחפש לרגע דווקא לאתי כרייף, שלראשה נקשרו כתרים של כעס, ולזעוק: "מי שמכם לאלוהי המוסר?" וכן, זה מגיע גם עם דעה לא פופולארית: כוכבי הנוער ומשפיעני הרשת הם לא המחנכים של הילדים שלכם, גם אם אלה מעריצים אותם, נושאים אליהם עיניים ומחקים אותם. בעולם אוטופי אולי אפשר היה לצפות שכך יהיה, אך בתוך יקום הלייקים, הפייק ניוז והסלפי שבו אנחנו חיים זה פשוט לא עובד ככה.

הם לא אלה שצריכים להציב את הגבולות או לקבוע את החוקים, גם אם הם אלה שבגללם הצרות מתחילות לא פעם. האחריות לחינוך היא לא עליהם. גם אם תכופפו להם את היד מאחורי הגב הם לא יישברו ולא תמצאו אחד שיצהיר: "באתי לחנך את הילד שלכם. זו השליחות שלי". אתם צריכים לעמוד על המשמר ולא רק מאחורי השריון של חממת האנונימיות ברשת.

המניע שלהם הוא כלכלי והדלק שלהם הוא אהבת הקהל והלייקים. הם מוקפים במכונות יחסי ציבור משומנות היטב ויודעים בדיוק באילו חוטים למשוך כדי שגשם של מזומנים ייפול על ראשם. האם כך זה צריך להיות? האם לא היה עדיף שהיו מעודדים את הילדים שלכם לקרוא, להתנדב, להעשיר את השפה שלהם במילים שהן לא סלנג עם הברה אחת? ודאי. גם את זה הם יעשו כנראה במסגרת איזה קמפיין שירצו לקדם. אבל בואו (זה סלנג), עם פילנתרופיה לא בונים קריירה.

אם אנה זק בחסות יחסי הציבור שלה מתעקשת שהסינגל שהוציאה הוא מעצים ונשי ולא מופע של תוכן שיווקי שאין בו באמת שום מסר, זה שתסקלו אותה וירטואלית בכיכר הרשת יגרום לה במקסימום כנראה לשלוח אתכם לישון. אם סטטיק ובן-אל רוצים לפזז עם רקדניות עם מעט בד העוטה את גופן וטוורקינג שהיה גורם כנראה גם למיילי סיירוס להסמיק, אז זו זכותם. האם זה נכון וראוי? האם זה מה שילמדו בשיעורי חינוך בבתי הספר ויש בו איזשהו ערך מוסף או מחנך? ברור שלא. אך גם לצפות מהם או מעומר אדם לצטט מכתביו של חיים נחמן ביאליק יהיה מגוחך, נכון? אבל זו הרי תרבות. זה חינוכי. זה ראוי. הכל נכון, אבל זה גם לא מציאותי.

ואם נזכיר את הדוגמה האקטואלית ביותר: אם למיכל הקטנה נמאס כבר להיות קטנה והיא רוצה, כמו פינוקיו, לחתוך את החוטים, להחליף את השמלה בצבעים המתקתקים בבגד צמוד ולחבור לאורטל עמר בשיר שנכנס בלי בושה בכל מי שמעביר עליהן ביקורת, זו זכותה.

הכי קל זה להגיד "נו נו נו", ולהפנות את האצבע המאשימה למי שהילדים שלכם אוהבים, כאילו נתנו להם חיים. מה שקשה זה לקחת אחריות ולשנות באמת. ואת זה לא עושים עם דרמה ורעש.