ככה משאירים את הילדים נפעמים וקשובים

חובבי הקונצרטים רגילים לרעשים הלא־מוזיקליים בעליל המלווים את ההאזנה למוזיקה: כחכוחים, שיעולים, רינגטונים ועוד מלוא הטנא טרטורים ופכפוכים. אבל במהלך הקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בסוף השבוע נשמעו ביציעים קולות חדשים, פחות צפויים: צחקוקי ילדים.

התזמורת, הדואגת תמיד לחידוש ולגיוון עתודות הקהל שלה, הציגה הפעם חידוש מרענן: הקרנת סרטו הקלאסי של דיסני, "פנטזיה", בליווי חי של התזמורת, בניצוחו של מנהלה המוזיקלי, להב שני.
סרטים בליווי תזמורת חיה נעשו פופולריים מאוד בשנים האחרונות. כמה מהתזמורות החשובות בעולם קיימו קונצרטים־מוסרטים (בתי בת ה־8 טבעה בעבורם מונח חדש: קוֹנְסֶרֶט) שכאלה, ובין השאר הוצגו שוברי קופות כ"מלחמת הכוכבים", "פארק היורה" ו"שר הטבעות" בליווי תזמורת חיה. הרווח לתזמורות, וגם לקהל, ניכר: התזמורת ממלאת אולמות ומרחיבה את קהלה, ואילו הקהלים החדשים זוכים לחוות את הצליל של תזמורת סימפונית גדולה.

קוֹנְסֶרֶט שכזה שונה במובנים רבים מקונצרט "רגיל". האולם מוחשך, מסך גדול משתלשל מן התקרה; צחקוקים (ופה ושם גם מחאות של זאטוטים) נשמעים לאורך כל הקונצרט, ומתקבלים לרוב בהבנה; והמנצח שני נעזר במסך קטן כדי לשמור על סנכרון בין התמונה לצליל.

אולם בדבר אחד אין כל שינוי: התזמורת נותרה מחויבת ומקצועית כאילו מדובר בקונצרט ל"גדולים". הקטעים האהובים של בטהובן, סטרווינסקי ורֶסְפִּיגִי, שזכו כולם לעיבודים של דיסני (חלקם מוצלחים מאוד כמו העיבוד המבריק ל"מחול השעות" של פּוֹנְקְיֶילִי, וחלקם חלשים יותר כמו העיבוד המוזר והתמוה ל"אורני רומא" של רספיגי) נוגנו בתנופה ובהתלהבות כדי למשוך ולהקסים את הקהל הצעיר. כשלעצמי התרשמתי שההשקעה השתלמה: הילדים מסביבי היו נפעמים וקשובים לאורך הערב כולו, וזכו לשמוע, חלקם לראשונה בחייהם, מוזיקה קלאסית חיה ותוססת.