"סוסי המלחמה חזרו לדהור לנו בנשמה": רוני סומק על אירועי "השבת השחורה"
אותו יום ארור החזיר אותי למלחמת יום הכיפורים, והזכיר לי שיר שכתבתי שבו חשבתי שסוסי המלחמה חזרו לאורווה • במקום זאת, אירועי 7 באוקטובר הוכיחו לי כמה טעיתי • רוני סומק בטור מיוחד
 |  |
שמחת תורה הוא החג שבא להזכיר לנו שאנו העם היחיד בעולם הרוקד עם ספר ביד. החיבוק הזה בין רגליים המתנתקות מהרצפה לא"ב המקודש הוא הוכחה שבית כנסת יכול להיות גם קרנבל.
השנה רקדנו מטאפורית עם ספר איוב ביד. הצבע האדום לא היה צבע פרוכת הקטיפה שנתלתה על ארון הקודש, גם לא צבע נייר הצלופן העוטף את הסוכריות המושלכות מעזרת הנשים אל ראשי הילדים המנופפים דגלי קרטון לכבודה של התורה.
בבת-אחת כיוונתי באותה שבת שחורה את השעון לאחור. מדויק יותר: ל-50 שנה ויום. אז נשלפתי בצהריים מבית הכנסת, ובערב כבר הייתי בצוות שקיבל את הפצועים שהגיעו לבית החולים "שערי צדק". האלונקה הראשונה הגיעה עם חייל כרות יד. "אל נורא עלילה", שרתי לעצמי, "המצא לנו מחילה". בימים האחרים שמרתי את הדמעות להלומי הקרב.
כתבתי אז שיר וקראתי לו "עכשיו סוסי מלחמה". המלחמה נגמרה וחשבתי שהסוסים האלה חזרו לאורווה. והנה באה השבת שסוסי המלחמה חזרו לדהור לנו בנשמה. סיפורי הזוועה החלו לנקד בדם כל שורה שעלתה לי בראש. בשורות העצובות ביותר ניסיתי לדבר במקום ראש כרות. קראתי לשיר "אני הראש הכרות שאתם לא מכירים".
הביאה לדפוס: מאיה כהן