עם של קצוות אנחנו. אנחנו לא מסוגלים לרגע למצוא מקום נינוח באמצע. משהו מאוזן ויציב כזה, לטווח הארוך.
איך בשנה שבה אנחנו מוצאים את עצמנו שסועים ומפולגים מאי־פעם עקב חילוקי דעות אידיאולוגיים, אנחנו גם הופכים ביממה אחת לעם מהודק הרמטית ומאוחד כמו שלא היה הרבה זמן. סולידריות שאין כמותה בעקבות מתקפה אכזרית של אויב משותף. רק לחשוב איפה היתה האחדות הזאת לפני רגע. כמעט התפרקנו לחתיכות.
מאוד עצוב לי לחשוב על זה, שאולי אנחנו במיטבנו רק בעיתות מלחמה. הייתכן? מנגד, פה גם נמצאת התקווה שלנו. כוח ה"יחדנס" הזה, שכל כך מחזק ומרומם את הרוח ומפזר עלינו אבקת תקווה.
אני כל כך שונא את הימים האלה, אבל כל כך אוהב את העם הזה בימים כאלה, ושואל את עצמי: מה יהיה ביום שאחרי? איך ניראה? האם נחזור כל אחד לאותם הקצוות שהפרידו בינינו? האם שוב נחצה את עצמנו למחנות? אם תשאלו אותי, תמו ימי המחלוקת בינינו. פשוט כי אין לנו את הפריווילגיה הזאת יותר.
אני מסתכל החוצה הרבה, ואני לא חושב שיש מדינות שחוות מציאות כמו שלנו. עלילה כמו שלנו. שבשבוע של טראומה לאומית, שבו אנחנו בשיא האבל, השכול וההלם אנחנו גם חווים מורל גבוה, רוח קרב וטירוף לנצח בכל מחיר. קוברים את אחיותינו ואחינו - ומייד לאחר מכן לובשים מדים. אין את זה במקום אחר.
נראה שההיסטוריה היא זו שהרגילה אותנו לזה. לתנודות החדות האלה, או להתמודדות איתן. מעבדות לחירות, משואה לתקומה, מזיכרון לעצמאות, ועכשיו ממהלומה למלחמה. ביחידות הקרביות זיהו זאת כבר מזמן, כששאלו את עצמם ומייד ענו: מי משוגע? אני משוגע! לגמרי. זה אנחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו