מי שלא היה שם, פספס את אחד המופעים הטובים שנראו פה

רגע לפני שירדו מהבמה, אחרי שעתיים ו־45 דקות של הופעה, תום פטרובר פנה לאלפים בפארק ברעננה: "אתם היהודים, אתם הקהל הכי טוב בעולם". בסינרגיה בין הלהקה לקהל שלה פטרובר לא היה צריך להוציא מילה. זו הייתה הופעה משותפת של אהבה ונאמנות, ומסע בין אמנים לאלו שחייהם מסופרים דרך הטקסטים והלחנים שלהם, ששזורים אלו באלו.

פטרובר, תיתי ויתר חברי "היהודים" נאמנים לבני ה־50 פלוס ששמעו אותם בנעוריהם, לדור שחווה את ההצלחה המיינסטרימית שלהם, ועד לילדיהם הצעירים שהגיעו עם ההורים לחוות רוק. כמו סגירת מעגל שלפני 30 שנה איש לא האמין שזו תהיה המציאות המופלאה של הלהקה הזו ב־2023.

ולרגע הבועה עטפה את רעננה, וכאילו לא היה זה אחד הקייצים הקשים של מדינת ישראל, והכל היה נורמלי ואנרגטי. אבל גם היהודים בחרו לפתוח את הערב עם סוף העולם, "וזה סוף העולם והחדר סגור וכבר אין לנו לאן, הכל נגמר, מכבים את האור, נסגרים בבתים, איך נותנים לה לאש, להמשיך לרעוד? זה מה שאומר הזמן הזה..."

ומשם האוויר התמלא בפרפורמרים מליגה אחרת. יש המון מוזיקה טובה בישראל, אך לא קיימים כמעט פרפורמרים חד-פעמיים כמו היהודים. וכשהתמהיל כלל את נטע ברזילי בביצוע מושלם ל־TOY בשפה של היהודים, ומשם לשיתוף פעולה עם "איפה הילד" שהרים את רעננה באוויר, והסתיים עם שלום חנוך בביצוע משותף ל"מחכים למשיח" כל הנוכחים בפארק היו באותם הרגעים האנשים השמחים בעולם. צרם מעט, ויסלח שלום, האגדה הגדולה מכולן, הביצוע ל"הזמן שלך". חנוך לא שלט בשיר ותיתי הצילה כשלקחה את כל הדואט עליה.

היכולת של היהודים לפרגן לאמנים אחרים, להתרגש משיתוף הפעולה עימם על הבמה (בשנה שעברה אלו היו מוניקה סקס לצידם) ולקחת את הביצוע לגבהים נדירים היא תופעה בפני עצמה. גם מי שלא בקיא במילים של השירים היה יכול להתפעל מערב לא פחות ממרהיב.

כשהתחיל השיר האחרון בהדרן, "עוד ארון אחד", גם פטרובר, שחף והלהקה לא רצו שיסתיים ומשכו אותו במשך דקות - עד שגם הם הבינו שהאורות כבים להם, לקהל שלהם שלא רצה ללכת ולחזור למציאות נפרדת. זה לא קל, לא לא, לא קל.