רגע לפני סיום מבצע "שומר החומות", זכינו להתעוררות הסברתית בקרב הישראלים המצליחים שעובדים מעבר לים. לא כולם שכנעו אותנו בתעוזתם לעמוד לצד ישראל ברגעיה הקשים שניה ורבע לפני הפסקת האש הצפויה, אבל ניחא, גם זה משהו.
ומתוך כוונות טובות שמגיעות מאותה מוסכמה - לתמוך בעם ישראל כל עוד זה משרת את הקריירה של האמנים עצמם, שחררו הבוקר (שלישי) עומר אדם ונועה קירל, שני הזמרים המצליחים ביותר של התקופה, דואט חדש, שהוא למעשה מעין "חידוש" של ההמנון הלאומי, "התקווה".
"נועה קירל היקרה ואני חשבנו שזה בדיוק הזמן להרים, להזכיר לכולנו שלמרות שנגמר המבצע אסור לאבד תקווה", כתב הבוקר אדם בחשבון האינסטגרם שלו. מה הקץ'? תקווה השיר החדש הזה לא כל כך נותן, כמו שהוא מעניק כיד המלך ביזוי להמנון הלאומי.
ראשית, נתחיל מהדבר שצורם לאוזן כבר מהשניה הראשונה, הקצב של השיר. הלחן של "התקווה" איטי ומתמשך, מערים באופן הדרגתי את כיסופי הנפש היהודית, קרשנדו מתגבר עד לשיא, "ארץ ציון וירושלים", שמפיח באדם ששר אותו בעוצמה תקווה אמיתית, כמשתמע מכוונתו. במילים אחרות, ההמנון הלאומי שלנו נועל כל אירוע ממלכתי, כל טקס זיכרון וכל הישג לאומי, בתחושת אחדות וגאווה אדירה, בלי לעשות רעש גדול, ובטח ללא אווירת מסיבה מטורפת. קצת עצוב היה אם ההמנון שלנו היה צריך חיזוקים שכאלה כדי שנרגיש בעוצמת כוונתו.
אבל כנראה שעומר אדם ונועה קירל לא מסכימים עם ההנחה הזאת. גם לא סקוט סטורצ', רובי פאייר, לאנצ'מאני לואיס, רון ביטון ונתי אבידן (רשימת יוצרים מקוצרת, נשבעת לכם), שתרמו מכישרונם הענק לקחת את ההמנון הלאומי של ישראל ולהפוך אותו לחאפלה, רמיקס מועדונים חלול שהקצב מחזיק אותו, ולא המילים רבות המשמעות.
ועוד משהו, על ההמנון העברי של מדינת העבריים. לדואט הם קראו "התקווה – HOPE", כאילו התוצר הזה נועד לייצג אותנו מעבר לים. לצד הקצב הבנאלי שמתאים להמנון הלאומי כמו כפפה לאוזן, מילים קליטות באנגלית כמו "Peace", "Freedom" וכאמור – "Hope", אלא מה, לוקחות את המהות הציונית שלנו לאיבוד לועזי.
אני אפילו לא אטרח להתנצל על הקלישאות. הרי כל מה שיפה, מחבר ומיוחד בהמנון שלנו, אלו המילים בעברית, העברית שלנו. התקווה שלנו היא לא Hope, השלום שלנו הוא לא Peace. המילים שמפיחות בנפש כל אדם ציוני תקווה אמיתית שקושרת אלפי שנות נדודים, נמרחו כמו חמאת בוטנים בכריך ריבה – לאנשים מעבר לים זה אולי הלחם מובן מאליו, אבל מה לעשות, אנחנו עם של פלאפל.
שלרגע לא ישתמע שיש לי משהו נגד מסיבות, מוזיקה קצבית או חס וחלילה נגד אמני הפופ המצליחים בישראל. אבל בכל זאת, כבודו של ההמנון הלאומי במקומו מונח, ומקומו, בפעם האחרונה שבדקתי, לא על רצפת מועדון האומן 17, בין בקבוקי בירה ריקים וריח זיעה.
לפני כשבועיים שחררה פניניה רוזנבלום את שירה החדש "שיר לאור התקופה הלא פשוטה". צחקו עליו, השפילו אותו, חיקו אותו, וחיש מהר השיר של רוזנבלום והעילוי בריו חקשור הפך למושא ללעג. עכשיו, קחו את השיר החבוט של רוזנבלום והשוו אותו לדואט של קירל ואדם. הראשון – אותנטי, מקורי, מכונס, לא מתלהם, מגיע ממקום טהור של רצון לחבר ולאחד, ואילו השני – אופורטוניסטי, לא מכבד, מנמיך ומופק כמו דאנס מועדונים סתמי. תצחקו כמה שתרצו על פנינה ובריו, אבל אם ניתנת לי הבחירה במה להאזין, אם ישאלו אותי מי מהשירים מצליח לגעת לי טיפונת בלב, התשובה תהיה ברורה – עדיף בכל יום שיר משעשע של פנינה רוזנבלום, מאשר דואט מבזה ורדוד של עומר אדם ונועה קירל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו