עולם הפופ הישראלי חייב לזמרת הזו לא מעט

שני דברים פרצו ב־2020: מגיפה עולמית משנת מציאות ויסמין מועלם. האחת אחראית להרס הכלכלה, לשיתוק עולם התרבות ולעלייה משמעותית במינון צריכת התרופות הפסיכיאטריות. השנייה היתה נקודת אור בכל הכאוס הזה.

מועלם, עד אז זמרת די אנונימית, נכנסה לחיינו ברגעים שבהם רובנו היינו זקוקים לנחמה, לקצב ולמסיבה. וגם אם תחילת הקריירה שלה התאפיינה בהרקדת אנשים בעיקר בסלון ביתם, כששערי העולם נפתחו מחדש כבר היה ברור שלא היה מדובר בתופעת לוואי חולפת של קורונה או בסנסציית סגרים זמנית. סביר להניח שהאלבום החדש שלה, "אין עולם", יחזק את מעמדה כאחד השמות המובילים בפופ הישראלי, סוגה שהפכה בעשור האחרון מוערכת, מלוטשת ונכונה - לא מעט בזכותה.

יש משהו יפהפה ביכולת של כוכבת (יחסית) טרייה לשתף באופן כן ופתוח את מאזיניה באופן שבו ההצלחה שינתה את שגרת יומה. בשיר הנושא של האלבום היא שרה: "נערים שרים את הפזמון של מסיבה, עושה כאילו לא שמעתי, מחייכת, נבוכה". טוב לדעת שמאחורי המוזיקאית המוכרת הזו גם מסתתרת נשמה, שמוותרת על מצג השווא כאילו מדובר בחוויה שהיא אדישה לה. זה קורה גם ב"אבי אבורומי", בשורות כמו: "הלוואי הייתי מרגישה יותר בנוח בצומי, הלוואי הייתי כמו שאני בבית בשוני, הם חושבים שאני קולית" או "קמתי עם כאב ראש אולי אפרוש, 20 אלף מצתים דלוקים מולך כמו נוף".

לא שזה חדש לשמוע זמר בעלייה מדבר על חוויות התהילה, אבל איכשהו עם מועלם קל למאזין להזדהות יותר. גם כשהיא לא מתאפקת ומשווה את חוויית ההתפוצצות שלה לזו של "המאמי הלאומית" של לפני שני עשורים ("שמעתי מה הם צעקו אז לנינט, לא פלא היא דפקה לעם ישראל ברקס").

זה לא אלבום מושלם. האירוח של מרגי בשיר "צונאמי" לא מממש את הפוטנציאל של המפגש בין שני הכוחות המשמעותיים הללו לכדי אמירה משמעותית. חלק מהשירים שונים זה מזה טקסטואלית, אבל מוזיקלית נשמעים מאוד דומים זה לזה. ועדיין, הטוב עולה כאן על ה(לא באמת) רע. והוא מופיע כאן ביתר שאת בדמות "לבד במדבר" השקט והיפה, ומהצד השני ב"הרבה זמן" המפוכח והקצבי. מסיבה.