הראש בעננים, רגליים רצות לחניה: עפנו על האיחוד של שב"ק ס'

אנקדוטה מעניינת לפתיחה, אולי חלקכם יזדהה. סקירת הופעה של שב"ק ס', לעומת לא מעט מוזיקאיםות או להקות אחרות, היא גן עדן לעורכים, לכתבים או לסתם חובבי משחקי מילים. כל שיר גנרי של הלהקה מכיל לפחות עשר אפשרויות לכותרת. "היה פיצוץ", "עשו שמות על הבמות", "האימפריה מכה שנית", "שוב כאן", "אל תקראו לזה קאמבק", אם יהיה בינוני אפשר להשתמש ב"מה שהיה היה". זהו, הייתי חייב לפרוק.

רגע לפני שנתחיל לדבר על ההופעה, תעשו עם עצמכם ניסוי רגע, תבחרו שיר כלשהו של הלהקה, בדגש על להיט ולא שיר פחות מוכר מאחד האלבומים, ותאזינו לו. בזמן שאתם מאזינים נסו לספור כמה פעמים עובר לכם בראש המשפט הבא "מה? וואו! איך המשפט הזה עבר?".

זה כנראה יקרה לא מעט, אבל סורי, למי אכפת. חברי הלהקה בעצמם התראיינו על זה לא מעט ואמרו שאמנם הם לא מזדהים עם הטקסטים האלה עכשיו, אבל מה שהיה אז התאים לאז, וזה באמת היה הם, וההופעה הזאת היא איחוד, חגיגה והרמות ללהקה שאמנם רבים מתכניה כבר לא כל כך מתכתבים עם עולם ה-PC של ימינו, אבל הם בהחלט היו, וחלקם עדיין, פסקול של לא מעט דורות, סטלנים יותר ופחות, כנראה יותר.

אלפי אנשים בחתך גילאים מאוד מגוון עשו את דרכם לזאפה לייב פארק בראשון לציון אמש (שבת). הם עברו את פקקי ההלוך בידיעה מוחלטת שהחזור יהיה אכזרי הרבה יותר (האם בשנת 2022 עדיין הגיוני שלצאת מחניות ייקח למעלה משעה? אולי שמישהו יעשה עם זה משהו?) היו שם צעירים בשלב הסטלני של חייהם, מבוגרים יותר שגדלו עם ועל השב"ק וחוו את ההתפוצצות שלהם, וכן, גם הורים וילדים. יפה.

מאז שהתפרקה רשמית, היו כל מיני איחודים כאלה ואחרים של הלהקה, זה תמיד היה עם כוכבית, או שלא כולם הגיעו, או שההופעה הופסקה באמצע בגלל משטרה, הפעם נראה שכל הכוכבים הסתדרו. למעלה מעשור מאז הפעם האחרונה שכל חברי הלהקה היו יחד על אותה במה, והפעם, לכבוד חגיגות השלושים, כולם כאן: מירו, מוקי, נימי, פילוני (שגם הפיק את כל הערב הזה), חמי, פלומפי, ג׳יימס ודוידי.

מדובר, כפי שחברי הלהקה בעצמם הגדירו בזהירות, כמופע חד פעמי ובדיעבד אני יכול להגיד לכם שכנראה שהם יצאו מההופעה אמש עם תובנות שאולי הדבר הזה צריך להמשיך עוד, לאור איך שהם נראו ונשמעו.

הסיבה הפורמלית היא חגיגות 30 שנה להקמת הלהקה, גדול ומכובד, אבל אנחנו מקבלים את כל חברי הלהקה בוגרים יותר, כל אחד בעולמות שלו, לא בהכרח המוזיקליים, בוגרים יותר, עייפים מכל הריבים והסכסוכים שהיו להם בצעירותם, כאלה שמנעו מהם להמשיך ולעבוד ביחד ולהפוך לעוד יותר גדולים ממה שהיו גם כך. זה מופע נוסטלגי ולא מעבר, בקטע מחמיא כמובן, חזרה לנעורים שלנו ושלהם.

בשעה 21:30, שעה שבה בדרך כלל רבים מהנוכחים כאן בקהל נמרחים על הספה אחרי שכבר השכיבו את ילדיהם לישון, עלו לבמה חברי הלהקה לקול הקהל המשולהב ופשוט ירו את כל הלהיטים הכי גדולים שלהם כמעט בלי הפסקה ועם מעט מאוד הפסקות ודיבורים עם הקהל, שנראה היה שהיה בכושר קצת פחות טוב מהם.

זה היה רצף מרשים, כמעט בלי הפסקה כאמור, שהתחיל ב"שוב כאן" כמיטב המסורת והמשיך מיד לאחר מכן עם אימפריה, המדינה בלהבות, יהיה פיצוץ ותרימו ת'ידיים. השימוש בלהיטים החזקים יותר בחלק הראשון גרם גם אוטומטית לזה שהחלק השני של הלהקה היה רגוע יותר, אבל זה לא רגוע יותר של אנשים רגילים, זה רגוע יותר –יחסית – לשב"ק ס', ככה שזה לא באמת נחשב.

הגלגול הנוכחי יחסית של הלהקה, כלומר, העשור האחרון, כולל בעיקר שירי מחאה "כבדים", האחרון שבהם, שיצא לפני שבועיים, היה נגד מנהיגים מושחתים, אבל לפני כן היו שם גם שירים נגד תרבות הריאליטי הרדודה, לשבט: לקום!, ופגשנו אותם גם בהופעה, ולא מעט, והלהקה שלהבה את הקהל איתם, למרות שלא מדובר בלהיטים, אבל אלו השירים עם הטקסטים הכי רלוונטים לתקופה.

עוד דבר שראוי לציין הוא הימור די גדול שלקחה הלהקה בכל מה שנוגע לאורחים בהופעה. לא היו כאלה למעט יוסי פיין וזה מפתיע מאוד אבל גם יפה. באיחוד הקודם של שבק, שעבד חצי כוח, היו לא מעט שת"פים ואירוחים: מופעים משותפים עם להקת התפוחים, הדג נחש. הפעם פשוט לא היה בזה צורך, כי הייתה כאן תצוגת תכלית של כל ההרכב, ארבעת הסולנים וכל הנגנים, הסאונד היה מעולה, גם התאורה והווידאו ארט, אפילו מזג האוויר נרתם עם רוחות נעימות. מה אני אגיד לכם, כן ירבו.

וכן, כמו שאמרתי בתחילת הכתבה, היו גם רגעי WTF שבהם אתה שר משפטים כאלה ואחרים עם הלהקה ועוצר לרגע, אומר לעצמך, "וואי אני מה זה לא שם כבר", ואם זה עובר לנו בראש, זה בטוח עבר גם לחברי הלהקה. מצד אחד – לנוסטלגיה חוקים משלה, מצד שני – זה ממש מוזר להיות בהופעה, מושקעת וגדולה ככל שתהיה, והיא אכן מושקעת וגדולה, שגם אתה וגם האמן (לפחות בכל מה שנוגע לחלקים ההורמונליים והמיניים יותר, לא לשירי המחאה שלמרבה הצער עדיין רלוונטיים) כבר לא מאמינים בחלק ממה שהם שרים.

אבל אלה החיים, ובסוף, היה פה מופע מרשים, שעתיים מקפיצות שהרימו באוויר למעלה מעשרת אלפים אנשים בכל הגילאים, וכל החרדות שהיו (לי, אבל סביר שאני לא היחיד) שההופעה תהיה "בומריאדה" מתובלת במעט מבוכות נעלמו בשנייה הראשונה.

האם זו הפעם האחרונה שראינו את הלהקה? סביר להניח שלא, כי זה לא האיחוד הראשון וכנראה שלא האחרון, בטח לא אחרי כזאת הופעה, ובכל זאת, כמאמר השיר וכי הם ביקשו יפה. אל תקראו לזה קאמבק.