רולנד אמריך, שידוע בעיקר בזכות סרטי אסונות בקנה מידה עצום (כמו "היום השלישי" ו"היום שאחרי מחר"), שב כדי להשמיד את העולם פעם נוספת ב"הספירה לאחור" - בלוקבאסטר מטופש באופן קיצוני, שיסב לא מעט הנאה לחובבי טראש.
התקציב אולי אינו גדול כבעבר, אבל במובנים רבים זהו אלבום "מיטב הלהיטים" של אמריך, ואם עקבתם אחרי הקריירה שלו, תוכלו לזהות כאן שפע של אלמנטים מסרטיו הקודמים. חלק גדול מהכיף שמתלווה לצפייה מגיע מלנסות לזהות את מקורות ה"השראה" הנוספים ששימשו את אמריך ואת שותפיו ליצירה (רשימה ארוכה שכוללת כל סרט מד"ב אפשרי, פחות או יותר, החל מ"2001" ו"כוח משיכה", וכלה ב"ארמגדון" ו"רובוטריקים").
הסיפור פשוט: מסיבות לא ברורות, הירח סוטה ממסלולו ומתחיל ליפול לכיוון כדור הארץ. ההתרסקות תביא את העולם אל סופו, אלא אם כן מישהו יצליח לטוס לחלל ולמנוע מזה לקרות. מי שנבחרים לצאת למשימה חסרת הסיכוי הנ"ל הם אסטרונאוט עבר (פטריק וילסון), שפוטר בבושת פנים שנים רבות קודם לכן בעקבות תאונה קטלנית שבה היה מעורב, מנהלת נאס"א (האלי ברי), שהיתה הפרטנרית שלו באותה תקופה, וחובב תיאוריות קונספירציה (ג'ון בראדלי, "משחקי הכס"), שאיכשהו הצליח לנבא את כל מה שמתרחש כעת.
במקביל, בני המשפחה של גיבורינו, שנותרים על כדור הארץ, מנסים להימלט מאסונות הטבע הבלתי פוסקים שנגרמים בעקבות סטיית הירח ממסלולו. אתם יכולים להיות בטוחים שזה לא יהיה פשוט.
"הספירה לאחור" הוא סרט מגוחך ומטומטם, שמודע למגוחכות ולטמטום שלו. הדיאלוגים מעוררי צחוק, המשחק איום ונורא, ובאופן משונה, אפילו האפקטים הממוחשבים נראים משמעותית פחות טוב מאלה שעיטרו את סרטיו הקודמים של אמריך. התוכן השיווקי נדחף לפרצוף באופנים בוטים (תרתי משמע), התסריט מהלל את אילון מאסק בכל הזדמנות (למה בעצם?), ויש כאן דמות סינית מיותרת ולא קשורה לכלום, שנדחפה אל תוך הסרט רק כדי שהמפיקים יוכלו לקבל תקציב ממשקיעים מהמזרח הרחוק. במילים אחרות, "הספירה לאחור" הוא סרט כל כך אידיוטי, גרוע וחסר בושה, שבשלב מסוים הוא הופך לדי נפלא. נהניתי מכל שנייה.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו