הסרט הזה גרם למבקר הקולנוע שלנו להתרגש עד דמעות

אפתח בהודאה. ממש לא היה לי כוח ל"עוד משהו בקטנה", קומדיה צרפתית חדשה בבימויו ובכיכובו של הסטנדאפיסט הפופולרי ארטוס, שזכתה להצלחה קופתית עצומה במולדתה.

הסיפור הלא מבטיח שלו, שעוסק בשני שודדים במנוסה - אב ובנו - שמצטרפים בחוסר ברירה לקבוצת אנשים עם צרכים מיוחדים שיוצאת לחופשת הקיץ שלה אי שם בכפר, נראה לי צפוי ומעיק (במובן הכי צרפתי של המילה). והדקות הראשונות של הסרט, שכוללות סצינה שבה אישה עם תסמונת דאון חוטפת כדור לפרצוף בשביל הצחוקים, איששו את חששותיי הראשוניים וגרמו למפלס החשק שלי לרדת אפילו עוד יותר.

אבל מה אתם יודעים. ככל ש"עוד משהו בקטנה" נמשך, כך רמת ההתנגדות שלי אליו הלכה ונחלשה. עד כדי כך שבסופו, כבר עמדה לי דמעה או שתיים בזווית העין. שככה יהיה לי טוב. אפילו הקטע עם הכדור בפרצוף הסתדר (כי חזרו עליו שוב ושוב במהלך הסרט, עד שכבר היה ברור שזה קטע בפני עצמו).

את הסיבות העיקריות למהפך המוחלט והמפתיע שסרטו של ארטוס חולל בי ניתן לתלות ביעילות התסריטאית המרשימה שמופגנת בישורת האחרונה שלו, ובאחד עשר השחקנים הלא מקצועיים – ובעלי הצרכים המיוחדים כולם – שמגלמים כאן גרסאות של עצמם. כולם מצוינים וכובשים לחלוטין, כל אחד בדרכו, ושילובם המבורך בפרויקט משרה על ההתרחשויות מידה נאה של קסם, ספונטניות וחדווה.

כמו שניתן לנחש, השהות הכפויה והממושכת במחיצת החבורה המיוחדת תשפיע עמוקות על שני השודדים שלנו (ארטוס מגלם את השודד הצעיר, וקלוביס קורניאק מגלם את אביו, השודד המבוגר). הם ילמדו להיות נדיבים וסבלניים יותר, והם גם ילמדו לעשות דברים עבור אחרים (ולא רק עבור עצמם).

אז הפתעות גדולות לא תמצאו כאן. אבל גם לא יומרות גדולות. שאיפותיו של הסרט צנועות וברורות למן הרגע הראשון כמעט, והמתודות הישירות והפשוטות שלו ליצירת הומור ורגש מתבררות במהרה כמאוד אפקטיביות.

"עוד משהו בקטנה" אולי לא יזכה בפרסים על מקוריות או על תחכום, ולטעמי הוא גם אינו מגיע לשיאים של להיטים צרפתיים קודמים (וקצת דומים ברוחם) כמו "משפחת בלייה" ו"מחוברים לחיים". אבל הוא בהחלט מחמם את הלב. אני מניח שבהוליווד כבר עובדים על הרימייק.