ראסל קרואו הוא הדבר הטוב היחיד בסרט הזה

כשראסל קרואו לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, קורים דברים נחמדים. לפני כמה שנים הוא כיכב ב"ללא מעצורים", מותחן טראשי ולא מאוד מוצלח על אדם שחווה התקף זעם מתמשך, ולא התקשה להיות הדבר המעניין ביותר בסרט. אחר כך צץ בתפקיד קטן ומשעשע בתור מלך האלים, זאוס, ב"ת'ור: אהבה ורעם", וגנב את הסרט מכריס המסוורת' וחבריו (אף שהופיע על המסך למשך כמה דקות בלבד).

כעת, קרואו שב למחוזות חוסר הרצינות בתור כומר איטלקי שמנמן, מיוסר וחייכני בסרט האימה "מגרש השדים בשירות האפיפיור". הסרט עצמו אמנם מתקשה לחדש ו/או להותיר חותם ממשי על התת־ז'אנר של סרטי גירוש השדים (שכולל את "מגרש השדים" הקלאסי מ־1973 של וויליאם פרידקין, ועוד חופן חקיינים שהופקו במהלך השנים כמו "לזמן את הרוע", "גירוש השדים של אמילי רוז", "המכשפה" ועוד); אבל אם אתם מחבבים את קרואו, לא תרצו לפספס את ההופעה המבדרת והמבודחת שלו כאן, שללא ספק מהווה את האטרקציה המרכזית בסרט.

העלילה מתרחשת באמצע שנות ה־80, ומתחקה אחר אם אמריקנית ושני בניה המתבגרים שעוברים לגור במנזר מתפורר, מבודד ומקולל בקסטיליה שבספרד. מפה לשם, כוח שטני עוצמתי משתלט על אחד הבנים, ולאחר שכל ניסיונות ההתמודדות עימו נכשלים - האפיפיור בכבודו ובעצמו (פרנקו נרו הוותיק והטוב) קורא למגרש השדים הפרטי שלו, שמגולם בידי קרואו, ומטיל עליו את המשימה המאתגרת.

כאמור, הסרט לא מתעלה לגבהים ממשיים, אך קרואו בהחלט עושה חיים משוגעים. בתור התחלה - הוא מרבה לדבר איטלקית, שותה מלא אספרסו ולא פוסק מלהתגרות בממונים עליו. בהמשך הוא מתנייע על וספה (לצלילי "We Care a Lot" של פיית' נו מור), וחובש כובע רחב שוליים שמקנה לו מראה של אורסון וולס.

מובן שהעימות החזיתי שלו מול השטן חושף סודות אפלים שהוסתרו בידי הכנסייה, ומעיר רגשות אשם שמקוננים בו מאז מלחמת העולם השנייה. אבל הטוויסט הבלתי נמנע צפוי מאוד, והרגעים המצמררים של הסרט מצחיקים יותר משהם מפחידים.

לא נורא. קרואו נותר במצב רוח מרומם לאורך כל הדרך, והחיוך הממזרי שלו מצליח לחפות על הדלות של התסריט ועל החולשה של האפקטים. "מגרש השדים בשירות האפיפיור" אינו סרט אימה טוב במיוחד, אבל הכריזמה חסרת המאמץ של הכוכב שלו הופכת אותו לנסבל (וכמעט כיפי).

ציון: 5