בסוף שנות ה-70 בדרום אפריקה די קשה היה לדמיין את סופו של משטר האפרטהייד. זה עתיד היה להסתיים רק באמצע שנות ה-90, אבל בשוליים התרבותיים כבר צמחו להם קולות נגד של צעירים אידיאליסטיים, שלא חששו מהבעת דעתם בקול רם.
לאחר טבח של מאות תלמידי בית ספר, שיצאו למחות נגד החלטת השלטון ללמדם בשפת האפריקאנס (אירוע שייזכר בדפי ההיסטוריה כ"מהומות בסווטו"), החליטו שלושה בחורים להקים הרכב פאנק, שבו שחורים ולבנים המוחים נגד עוולות הממשל הדרום אפריקני.
זהו סיפורו של ""This is National Wake - סרט דוקומנטרי שביימה מיריסה נף, במאית, אשת תקשורת ודי.ג'יי אמריקנית, על מי שכונתה "הלהקה שהתריסה נגד האפרטהייד". ההיסטוריה ידעה לאורכה לא מעט מוזיקאים ולהקות שמחו נגד השלטונות. השם הראשון שעולה לראש בהקשר הזה הוא כמובן זה של ההרכב הנשי פוסי ריוט, שחברותיו נכלאו והוענשו על שיצאו נגד נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. אבל למצוא כאלה שעצם הקמתם נחשבת פעולה של התרסה (במקרה של להקת נשיונל ווייק, החיבור בין צעיר יהודי לבן לשני אחים שחורים נחשב הפרה של חוקי ההפרדה הגזעית) - זה נדיר קצת יותר.
"עצם העובדה שהם עלו לבמה יחד נחשב מעשה אמיץ", אומרת נף. "אבל לא רק זה. גם האופן שבו הלהקה הוקמה נחשב חתרני. איוון קאדיי גר בצד האוניברסיטאי של יוהנסבורג, במתחם שכולם בו היו לבנים ובאזור לבן של העיר".
"אקט ההתרסה הראשוני"
"אבל מייק לאביסי לא חי את חייו בהתבסס על המבנים שנכפו עליו", היא מוסיפה. "הוא היה שחור והלך לאן שהוא רצה. אז הוא התגלגל לבית הזה, שבו חיו צעירים מהסצנה הליברלית האמנותית של העיר, וכך הוא פגש באיוון. שניהם אהבו את אותה המוזיקה, הכימיה ביניהם היתה מיידית, והלהקה הוקמה. אבל כדי לאפשר ללהקה לקום ולשגשג הם היו צריכים לחיות יחד, וזה היה אקט ההתרסה הראשוני: שחורים ולבנים תחת אותה קורת גג. מטורף ממש. זה נשמע כל כך בלתי שפוי שזה קרה עוד בזמן חיינו. זה לא היה מזמן כל כך".
עוד לפני שמגיעים למוזיקה, הסי פור של נשיונל ווייק מדגיש עד כמה סצנות אנדרגראונד הן חשובות לה חלפת רעיונות ולמחשבה חופשית. משם הן בדרך כלל זולגות למרכז.
"בדיוק. אלה אנשים שרצו להרגיש כאילו הם חלק מהעולם, בזמן ששאר העולם החרים את דרום אפריקה. מבנה הכוח הלבן היה צריך את כוח העבודה השחור, הוא פשוט לא רצה אותו לידו. אבל היה ברור שבשלב מסוים יהיו ערבובים אסורים, ואנשים ידעו איך למנף אותם".
באחד הרגעים בסרט, חברי הלהקה מספרים שהם חשבו שיירו בהם במהלך הופעה. איך את מסבירה את ההחלטה שלהם להמשיך להופיע? זה אומץ או ייאוש?
"במובן מסוים זה היה להצביע על הבלוף, כי חלק משמעותי כל כך ממשטר האפרטהייד התבסס על הרתעה ועל שליטה באמצעותה. מובן שהיו המון אנשים שהוענשו, נכלאו וסבלו בשנים ההן, אבל האם השלטון יכול היה לאסור או להרוג את כולם? לא. אני מברכת על כך שנשיונל ווייק הצביעו על השקר".
שינתה את התפיסה
יש מי שימשיכו לטעון שזו נאיביות לחשוב שלמוזיקה באמת יש כוח לשנות.
"אני חושבת שזו תפיסה ממש מטופשת. המילים של נשיונל ווייק היו פוליטיות מדי עבור הממשלה. אחרי שהאזנת למילים שלהם, כבר לא יכולת להעלים עין מהעוולות שהתרחשו אז בדרום אפריקה. אני חושבת של מוזיקה יש לחלוטין את הכוח לשנות אנשים, ולגרום להם להיות מעורבים בנושאים שאולי הם לא ממש הבינו לפני כן".
"This is National Wake" יוקרן בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם שיתקיים בין 1 ל-10 בדצמבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו