ספרו האחרון של דויד גרוסמן משתלב בממד מעט מפתיע; זהו ספר שבסיסו מקיים זיקה למעשה התיעוד, אלא שהוא משחרר עצמו מן המגבלות של ההתרחשות, ומפליג אל צורת הדרמה החופשית והמעשה הספרותי.
גרוסמן נטל את סיפור חייה של אווה פאניץ'־נהיר, פרטיזנית יוגוסלבית ואסורה במושבת עונשין של משטר טיטו לאחר מלחמת העולם השנייה, אשר לבסוף מגיעה לארץ ישראל ומקימה כאן בית ומשפחה בקיבוץ. גרוסמן נחשף לסיפורה אגב ידידות שנרקמה בינו לבין פאניץ' (שבספר דמותה מכונה "ורה", מלשון "אמת" בלטינית), ולמד שהיא דמות אגדית ומופתית בארץ מוצאה.
זהו סיפור של אהבה וחירוף נפש, ששורדים מבחנים ומרחקים, ואף יכולים למוות ולגזרתו. בתוככי המעטפה ההרואית, גרוסמן חוקר את הצד האפל של המעשה, שם הדבקות של ורה בבעלה מילוש, ובאמת שלהם כזוג וכאזרחים, מתנסחת כהקרבה דווקא בארצות החיים. לומר זאת בקווים ברורים יותר יחבל במידת מה במהלכו העקרוני של הספר.
הרומן נפרש על פני שלושה דורות ובקרב נשות המשפחה: הסבתא ורה, האם נינה ובתה גילי. כל הכרעה שמתקיימת בנקודת זמן מוקדמת, מטילה בהכרח את משקלה על עיצוב דמותן של הדורות לבוא. גילי, הצעירה בשושלת המשפחתית, היא גם המספרת, הנוסעת אחר הסבתא בת ה־90 בחזרה למושבת העונשין, לגבות ממנה את הסיפור בטרם ייעלם. אלא שדווקא החוליה החלשה בנשות המשפחה, נינה, האם החסרה שעזבה, היא שמשתלטת על מהלך האירועים, ובהדרגה הופכת לדמות שלוקחת את מוקד סיפור המעשה - ורותמת את כולם לעבר המסע התיעודי.
כריכת הספרי (
גילי ואביה רפי הם קולנוענים, המחליטים לתעד את מסעה של ורה בחזרה ליוגוסלביה שהתפרקה, אל מחנה העונשין גולי אוטוק, ושם לגלות את סוד ההכרעה הנוראית שאליה נדרשה ורה בחדרי החקירות של המשטר. רפי וגילי מחליפים ביניהם את עול הנשיאה במצלמה, וכך פותרים, ומנציחים גם יחד, את כל אשר מספרת ורה, ואת כל אשר עובר על נינה נוכח סיפורה של אמה.
די מהר מתברר שנינה היא ששילמה על מסירות הנפש של זוג האוהבים, וחייה הם חיים אבודים, חסרי קשר ובסיס. לבסוף, מתכנסת העלילה באותו אי ששימש מחנה עונשין, כאשר ארבעת גיבורי הספר נלכדים בו למהלך לילה בשעת סופה גדולה, ומצליחים במידת מה לפרוק חלק ממטען הסודות העכורים, המעיבים על הזרימה הטובה בחיי המשפחה.
הרומן מבקש לתאר סרט תיעודי המצטלם כל העת. המבוכה מכה בכל דמות, וכולם נחשפים אל הפצעים הכואבים זה של זה. סופו של תהליך זה בהתקרבות משמעותית ראשונה בין גילי הצעירה לאמה המרוחקת נינה. לתאר כל זאת, כך מבחוץ, יחטא לספר, כי עיקרו ברגע אחד שבו נתקבלה החלטה ארורה שאף אדם אינו יכול לעמוד בה: ורה נדרשת להכריע בין הבעל המת לבתה החיה, במה שיתחיל מסכת ארוכת שנים של פגיעה וכאב.
אט־אט הסיפור מתגלה כקורות החלמתה של נינה, שננטשה בגיל מוקדם. גרוסמן מיטיב לתאר את זיקות הגומלין שבין גורלן של שלוש בנות המשפחה, אלא שמשהו בסיפור המעשה הוא גם מאולץ ולא פורה.
שוב ושוב אנו נחשפים למלאכת ההסרטה וגילויי הלב המפתיעים נוכח המצלמה, אך נדמה כי בשקלול אחרון הסרט אינו מלמד את הקוראים שיעור משמעותי על אמנות הקולנוע, כמו גם על היחס התחרותי והמתוח שהמדיום השתלטן הזה מקיים עם המסורת של הספרות. בסופו של דבר המסורת הישנה קמה על החדשה ומכלה אותה, אבל באקט מעט מלאכותי ובלתי סביר מבחינה עלילתית.
אם להאמין לסיפור המעשה, המשפחה המצלמת/מצולמת מתכנסת במחנה העונשין שעל האי, ערב ליל סערה, ומופקרת לרוחות האלימות, לבוץ ולרטיבות. מצד הקורא, עולה השאלה איזוהי המשפחה שתסחוב אישה בת 90 למחנה בשעת ערב בהתחשר עליה מבול וסערה, על מנת שייתקעו כל אלה משך לילה שלם בצריף רעוע, וישפכו מהם החוצה את סודותיהם הכמוסים והכאובים ביותר. האין יד הבמאי והתסריטאי גרוסמן במעל של המעשה־הלא־סביר הזה? אני מתקשה לעכל זאת.
לצד רגעים מרוכזים מאוד של רגש ויפעה, יש ברומן חלקים מרושלים, בעיקר בשעת המבחן של הטיפוס אל השיא המפחיד. גרוסמן הוא סופר עז מבע ומשוכלל גם בהופעותיו הטובות פחות, אך רומן זה אינו מתנשא לגבהים של קודמו, "סוס אחד נכנס לבר", אשר אמנם התרחש כולו במרתף בנתניה, אך הרקיע והפליג אל מחוזות הטרגדיה של האובדן הילדי ובשורת האיוב הבלתי נתפסת של סוד אכזר הדוהר לעברו משך 70 עמודים.
ב"סוס אחד" היטיב גרוסמן לעצב שלד יציב שמדגים את הדרמה של המעשה. לא כן במקרה של "אתי החיים משחק הרבה" - שם שנגזר מן המבטא "האחר", המשבש במכוון, של הסבתא ורה. מצלמת הקולנוע לא מצליחה לבלוט, ואת מעט הגילויים שגרוסמן קובע ביחס לה, נדמה ששמענו כבר במקומות אחרים: "הנה שוב, הרגע החזק של הדוקו: כשהמרואיין משנה, תוך כדי צילום, את החוזה עם הבמאי ועם עצמו, ובלי שהתכוון הוא פתאום נותן את עצמו באמת" (עמ' 204).
יגיד לנו כל תחקירן צעיר בתוכנית ריאליטי: המצלמה מזמנת אותנו לא פעם לתפקיד שאנו לא התכוננו אליו עדיין. היא מעודדת אותנו להתגלות, בפני עצמנו ובפני הציבור. התפקיד שגרוסמן בחר למצלמה מגושם יותר.
סופר כדויד גרוסמן לא נמדד בספר אחד, אלא בגוף עבודה שצומח איתנו ואיתו, שבאמצעותו אנחנו מגלים את פנינו כפרטים וכציבור. קריאה בספריו תמיד תגלה לנו כמה פינות חשוכות שלא אבינו לתת עליהן את הדעת מרוב פחד וכאב. זה סוד כוחו של האמן הגדול, והוא טמון גם בספר פחות טוב שלו.
אתי החיים משחק הרבה / דויד גרוסמן;
הספריה החדשה, 273 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
