החדש של שאנן סטריט: קפץ גבוה

לא קשה להבין את פשר המשיכה של שאנן סטריט - כבר 25 שנה סולן "הדג נחש", והחל מהשבועות האחרונים גם סופר החתום על הספר "רגע נצח" - לסצנת הסקייטרים של ירושלים. העיר שחוברה לה יחדיו תמיד נכחה ביצירה המוזיקלית של חלוץ הראפ הישראלי, ויש לא מעט הקבלות בין סצנת ההיפ הופ לבין זו שאותה מאכלסים חובבי הגלגשת. סטריט עצמו, כפי שהוא מעיד בראיונות שהוא מקיים לרגל יציאת יצירת ביכוריו, רכב על סקטבורד לא יותר מפעם אחת, בטרם התרסק והחליט להתמקד במוזיקה.

אבל הדמיון הרב בין הסצנות שבהן הוא פועל לבין זו הסקייטרית (ממונחים אסתטיים ואופנתיים ועד אלמנטים של אורבניות ואינדיבידואליזם לצד ערכי קבוצה) גרם לו להקדיש לנושא ספר שלם, אשר מתבסס על ראיונות שהוא מקיים כבר שנים עם רוכבים מכל העולם - "מארמון הנציב ועד סן פרנסיסקו, מנחלאות עד ברצלונה", כפי שהוא כותב באחרית הדבר.

כשהוא חמוש בידע רב על אודות תת־התרבות החברתית־ספורטיבית, בכוונות טובות ובזמן רב פנוי (תוצאת סגרים ארוכים והיעדר הופעות), כתב סטריט ספר שכל כולו מכתב אהבה לעיר שבה גדל ולתרבות הרחוב שלה. ובאמת, קריאה ב"רגע נצח" היא חוויה קלילה וזורמת, אפילו מתגלגלת אם תרצו, שמצליחה לתאר באופן אמין ולא מתאמץ דינמיקה פנימית של חבורת צעירי שוליים ממעמד סוציו־אקונומי לא גבוה במיוחד. בראשם אלנה, סקייטר שמתמודד עם בעיות כלכליות ומטפח חלום (כמעט) בלתי מושג של לימודי אמנות בבצלאל.

ניכר שהתחקיר שסטריט ביצע, לצד ההיכרות והחברות רבות השנים שלו עם הפועלים בסצנת הסקייטינג בעיר, סייעו לו ביצירת תמונה מדויקת של הנעשה בה - על מנהגיה, טקסיה, קשריה לאמנות הרחוב, העקרונות המנחים את המשתייכים אליה ומושגיה המקצועיים.

הדיאלוגים בין חבריו של אלנה, שמאכלסים כמעט כל אחד מ־219 עמודי הספר, נשמעים אותנטיים ואמינים במיוחד - לא עניין של מה בכך כשמדובר בכותב ללא ניסיון קודם, ובעיקר באדם בן 50 שמתאר דינמיקה בין צעירים שגילם מפוזר על הטווח שבין בית הספר התיכון לאמצע שנות ה־20. דיאלוגים הם עקב אכילס של לא מעט כותבים, אבל סטריט מצליח לעבור את המשוכה הזו, ושום משפט שנאמר על ידי דמות בספר לא נשמע כזה שלא יכול להיאמר באותו האופן בדיוק במציאות, או כמו אדם מבוגר שמנסה באופן מגושם להשתמש בז'רגון צעיר.

אבל במובן מסוים אותם דיאלוגים שמובילים את הספר הם גם נקודת החולשה שלו, מעצם העובדה שהסלנג ושפת הרחוב משמשים גם את המספר הכל־יודע בתיאור מהלכיו העלילתיים של הסיפור. במקום הזה נוצרת תחושה של כתיבה מרושלת. יש מי שיגיד לכם שמדובר בבחירה סגנונית מודעת, שמשתמשת בניב ובמטבעות לשון מעולם התוכן שהספר עוסק בו כדי לתאר את המתרחש וכדי להנגיש אותו - רעיונית ואסתטית. זו לא שפה רזה, שכן יש כאן לא מעט תיאורים ודימויים, כמו שהיא מדוברת. אולי מדוברת מדי.

במילים אחרות, סטריט לא מבצע מעבר בין שפת הדיבור בדיאלוגים לבין שפה ספרותית גבוהה יותר כשהוא עובר לעמדת המספר. הנטייה להשתמש בשיבושי לשון, בסלנג ובלעז אמנם מתבקשת בעולמות הטקסטואליים של ההיפ ההופ שהוא מייצר כבר שנים, אבל קריאה ב"רגע נצח" לא יכולה שלא להסגיר את העובדה שמדובר ביצירה שלא כתב סופר, וכנראה גם לא אדם שקורא יותר מדי.

השימוש במונחים כמו "פואוזרים", "דאון פור לייף", "סטרוויי" או "בזון" אמנם נאמנים לשפתם של מי שמבקש סטריט לתאר בספרו, אבל עד כמה אדם שלא מגיע מהאזורים החברתיים הללו, או כזה שלא ממוקם בשכבת גיל שמרבה להשתמש בלעז כתבלין לגיטימי לעברית המדוברת שלו, יכול להבין או להתחבר למתואר כאן? מה הסיכוי שאדם בן גילו של שאנן, שלא מגיע מהעולמות המקצועיים והתרבותיים שהוא מגיע מהם, ירצה להמשיך לקרוא ספר שבעמוד השני שלו מופיעה שורה כמו "אחיו הצעיר של אלנה, שהיה הילד שבחבורה שלהם, ואף על פי שנסע איתם המון, הוא עוד לא נחשב חבר מלא בטים, אולי בגלל גילו הצעיר. ולא שמישהו מהטים ידע מה המשמעות של 'חבר מלא'"?

גם אפיון הדמויות לוקה בחסר כאן, ורובן - פרט אולי לדמות הראשית ולאחת שנותרת אניגמטית עד סופו של הספר - נותרות די שטוחות. לרוב הן מתוארות כ"יוני הגבר", "עזרוש" או יואב במלעיל, ופרט להיותן חלק מקולקטיב קשה להגיד שהן עוברות תהליך כלשהו, אף שהספר מתואר כסיפור התבגרות. זו מגיעה, בסופו של דבר, בסופו של הסיפור - בדמות קפיצה כמעט גסה אל מה שנדמה כעשור מאוחר יותר מהמתואר ביתר הספר. בסופו של "רגע נצח" נדמה שהתהליך שעבר על הדמויות נחסך מאיתנו, לטובת סיום שמח (או "הפי אנד", אם לשאול סגנונית מהמחבר) לא מנומק לחלוטין.
מצד אחד - הערכתו הרבה של סטריט לתרבות הסקייטינג ניכרת, והוא מיטיב לתאר ערכים שהיא מקדשת - כמו חברות וגישת "עשה זאת בעצמך" לחיים; מצד שני - גם אם כמו מושאו, הסיפור המסופר כאן נוטה להתגלגל במהירות ובקלילות, ייתכן שזיקתו של המחבר לנושא הביאה אותו לכתוב ספר ליודעי ח"ן, קבוצה תחומה גילית ומצומצמת יחסית של קוראים - כנראה צעירים, שאוהבים אולי לקפוץ גבוה, אבל לא לקרוא באותם גבהים.

שאנן סטריט / רגע נצח, הוצאת לוקוס, 219 עמ'