איך יכול להיות שספר שנכתב לפני חמישים שנה רלוונטי כל כך גם היום?

נדמה כאילו רק אתמול פורסמה לראשונה "אל עצמי", מהיצירות המכוננות בספרות הילדים הישראלית, שהניבה שלוש סדרות מצליחות ושינתה לחלוטין את אופן הכתיבה לילדים בארץ - באמצעות כתיבה נגישה שביקשה להימנע מ"ספרותיות" יתר, וגם באמצעות תוכן שעסק בילדות שוליים ובמשפחות מהגרים. זאת, בניגוד לסיפורי הילדים עד אז, שקידמו את האתוס הציוני ושמו במרכז את ילדי הקיבוץ או המושב.

50 שנים עברו מאז ראה אור הספר ההוא, שבמרכזו הילד המזרחי ציון כהן, שמגיע מהפריפריה אל העיר הגדולה ואל משפחת אומנה אשכנזית. כדי לציין את המאורע, הוצאת מודן בחרה להוציא רומן גרפי באותו השם. אבל האם היצירה החדשה מצליחה לשחזר את רוח החדשנות שאפפה את היצירה המקורית? האם יש לה מקום במרחב הספרותי? והאם יש לרומן גרפי ערכים ספרותיים - או שמא לפנינו עומד גימיק?

נתחיל מהסוף: לא רק שיצירת המופת הזו לא התיישנה - אלא שמה שהקדים את זמנו אז הפך לבן־זמננו. הקומיקס שהיטיבה רחלי שלו לאייר יונק מהיצירה המקורית ומוציא מתוכה יצירה חדשה וסוחפת שמתעמתת באומץ עם מגוון סוגיות: נטישה של הורים, גזענות, משברי זהות, אהבה ראשונה, חיי פריפריה, עימות בין אחים. כל אלו מרתקים ילדים דווקא היום, דווקא בגלל ה"דוגריות" שבה הדברים מוצגים. בעולם שבו שיח הפוליטיקלי קורקט השתלט על ספרות הילדים ויצר ספרות דידקטית ו"סטרילית", שנתפסת כהרצאה ולא כסיפור - ב"אל עצמי" הגרפי יש משהו מרענן.

במרחב הספרותי הישראלי לילדים, רומנים גרפיים לא זוכים להצלחה בולטת, בשונה מהמתחולל מעבר לים. יכול להיות שהחשיבה על כך שמדובר ב"סוגה נמוכה", שאינה "ספרות אמיתית", עדיין קיימת. אך בפועל הרומן הגרפי דווקא מאתגר את הקריאה, בשל צורת המסירה הייחודית: הטקסטים הקצרים פותחים צוהר נרחב לפרשנויות ולמילוי פערים, ומובילים לקריאה מעורבת ומעצימה יותר.

כך, למשל, על הקוראים להחליט היכן למקם את צילה שרוני, הפסיכולוגית הבורגנית שמכניסה לביתה את ציון כהן. עליהם להחליט אם לפנינו נמצאת אישה אלטרואיסטית ורגישה - או דווקא אישה מתנשאת, שמכנה את בני משפחתו של ציון "פרימיטיבים", ושעם לידת בנה השני מציינת: "ציון, היום יום שמח, מגיע לנו שתחייך" - בלי לחשוב על רגשותיו ועל חששותיו שמא הולדת התינוק תגרור את סילוקו מבית האומנה.

ברומן הגרפי, כמו ביצירה המקורית, ציון נותר דמות פנורמית שפועלות בה סתירות. רגיש אך מחוספס, בז לעיתים למנהגים הבורגניים אך גם נמשך אל חלקם. כעת, הייצוג החזותי שלו מעניין בייחוד על רקע איורי עיניו, כשהעיניים בקומיקס הן המפתח להבנת נפשו. רגעי האימה, האכזבה, השמחה והאהבה - כל אלו נגלים דרך ההתבוננות הקשובה בהן, ומאפשרים את אפיונו כדמות לצד הטקסט המדוד, שממחיש את מלאכת העיצוב המינימלי.

הדמות שנבראה מחדש בעיבוד לקומיקס היא סבתו של ציון. לא עוד ייצוג סטריאוטיפי של קשישה, כנהוג בספרי ילדים רבים, אלא דווקא פורטרט של אישה יחסית צעירה, חזקה וקולנית שרתומה להצלחתו של נכדה, ובמובנים רבים דמותו ממשיכה את דמותה. אם בשנות ה־70 לא חשנו בנוכחותם של ערכים פמיניסטיים בספרות הילדים הישראלית - כעת דווקא סבתו של ציון, שזוכה ליחס של כבוד ויראה מכלל הסובבים אותה, נושאת את דגל הפמיניזם ביצירה, מסרבת להתכנס לגבולות "האישה המזרחית מהפריפריה" ומפגינה כוח, התנגדות ונאמנות לבני משפחתה. ואם בניפוץ סטריאוטיפים עסקינן - זו סבתו המרוקאית של ציון שמוציאה אותו מבית שאן לחיפה, ושמפצירה בו שלא יהיה פושע כמו אביו ושיתרחק מחבורות רחוב, כי עליו להפוך לרופא.

גם ההתנשאות של המורות ושל גברת שרוני כלפי הילד ה"אחר", שבעבר הוצגה כצעד חלוצי (שאף הקדים את עלייתו של בגין לראשות הממשלה במהפך של 1977), מקבלת היום, באקלים התרבותי הישראלי, ממד אקטואלי. האומנם "האחר הוא אני" - או שמא החברה ממשיכה להדיר ילדים על בסיס השיוך העדתי והסוציו־אקונומי של הוריהם?

ציון לא מתנצל על כך שאביו הוא עבריין מורשע ושאמו הפנתה לו עורף. למעשה הוא חי בין שני עולמות: עולמה של משפחת שרוני הבורגנית, ועולמם של משפחתו וחבריו בבית שאן. התוצר הוא משבר זהות שמוביל אותו לרקימת זהות אחרת, שלישית. זוהי גם ההצעה הייחודית של היצירה, שעוסקת בזהות היברידית, ולא בכניעה לצו כור ההיתוך: רק ברגע שבו ציון מצליח למצוא את עצמו - הוא בשל לאהוב אדם אחר.

בשלב זה נכנסת לסיפור דמות מוכרת נוספת - בתיה, שגם סיפורה הוא סיפור על ילדות אחרת, על עוני, על הזנחה, על אלימות. שתי הנפשות הללו מצליחות לראות זו את זו, ומצילות זו את זו מהכאב הפרטי שלהן.

"אל עצמי - הרומן הגרפי" הוא ספר חובה, שמתאר ילדות נטולת סטריאוטיפים ושמתרחק מקלישאות, שכל ילד וילדה צריכים להכיר. לא רק ילדי כיתות ג'-ו' ייהנו מהקריאה, אלא גם הוריהם, שלא בהכרח הכירו את יצירת המקור.