סודות מהספרייה: הסופרים הגדולים חוזרים אל מדפי הילדות

ראובן נמדר

זה קרה בהפסקה הגדולה. חבריי לכיתה השתוללו על מגרש הספורט, בועטים בכדור ושואגים זה אל זה מונחי כדורגל ששמעו בתוכנית הרדיו "שירים ושערים" ששודרה בכל שבת. אני לא נמשכתי אל המגרש. שמחתי להשאיר מאחוריי את הרעש, את האור הירושלמי המסמא ואת האוויר החרוך־מחום ולהיבלע באפלולית המנחמת של הספרייה. אהבתי את החלל הנזירי, המאובק: את שורות מדפי המתכת האפורים, את האור הזהוב שהסתנן מבעד לווילונות, את הספרים שעטיפותיהם הצבעוניות כוסו במעטה עבה של ניילון, ואת השקט המוחלט שעליו שמרה הספרנית שאת שמה שכחתי מזמן - ספרנית שהאירה לי פנים משום מה, למרות הדימוי הקשוח שהוצמד לה בבית הספר.

גם הפעם בחרתי ספר כמעט באקראי: קובץ השירים "גלגול" של המשורר דן פגיס. צללתי אל תוכו - מאבד מייד את תחושת הזמן והמרחב - אבל הפעם היה לי קשה במיוחד להתנתק מהספר, כשהצלצול הצורמני של הפעמון החריד את שלוות הספרייה והחזיר אותי אל המציאות. הסתכלתי סביבי כמי שהתעורר מחלום עז במיוחד, ובלי לחשוב הרבה פתחתי את הילקוט, שלשלתי לתוכו את הספר ויצאתי במהירות מהספרייה - משתדל לא ליצור קשר עין עם הספרנית.

הספר הדק נח על ברכיי, מתחת לשולחן, במשך שארית יום הלימודים. דפדפתי בו בשקט כדי שהמורה לא תרגיש - דוגם בהתרגשות שיר אחרי שיר ומתפעל מהחיתוך העדין, המדויק, של המילים, ומחללי השתיקה האלגנטיים שנמתחו ביניהן. המשכתי לקרוא בו בדרך הביתה, נזהר שלא להיתקל בעמודים ובגדרות האבן שלצד המדרכה. גמרתי אותו בערב והנחתי אותו על המדף, נחוש בדעתי להחזיר אותו בחשאי לספרייה - מה שלא קרה, כמובן.

כהרגלי, קראתי אותו שוב ושוב, כמה וכמה פעמים, מפנים ומטמיע אותו אל תוכי, עד שהרגשתי שהוא הפך לחלק בלתי נפרד ממני. הוא נשאר על המדף במשך שנים, מעורר בי מדקרה קלה של רגשות אשם בכל פעם שהעין שלי רפרפה עליו.

השנים חלפו, סיימתי את בית הספר, וגם הספרנית סיימה מן הסתם את עבודתה ופרשה לגמלאות. ערב אחד, באירוע ספרותי כלשהו, זיהיתי בקהל את המשורר דן פגיס - זה שאת ספרו שאלתי בלי רשות מספריית בית הספר. היססתי קצת, ובסוף החלטתי להציג את עצמי ולהתוודות בפניו על הפשע הספרותי הרחוק שלי. זיק ערמומי־אירוני ניצת בעיניו. "שמע", הוא אמר לי, "זאת המחמאה הכי גדולה שמשורר יכול לקוות לה".

אסף גברון

יש סיכוי לא רע שהזיכרון שלי מהתל בי, אבל כרגע הוא מתעקש על כך שבימי ראשון אחר הצהריים היו מגיעים הספרייה הניידת והאוטו גלידה ביחד ליישוב שלנו, מוצא עילית, ונעצרים זה לצד זה. לאוטו גלידה היתה המנגינה שלו, אבל לא היינו צריכים לשמוע אותה כדי לצאת מהבתים. כי יצאנו לפני זה לחכות לספרייה, שהגיעה תמיד בדיוק בזמן, 5 וחצי, או אולי 6. זו היתה הספרייה של המועצה האזורית, וכמו האוטובוסים שלקחו אותנו לבית הספר מדי בוקר, היא היתה צהובה: מין טנדר גדול, ממש גדול, כמעט בגודל של אוטובוס או משאית, שחלקו האחורי היה כמו סלון שבו מדפים־מדפים, ועליהם ספרים־ספרים. הספרייה היתה נעצרת בתחתית שדרות הראשונים, ליד ספסל העץ הצבעוני, מול הטלפון הציבורי שמעל גן הילדים, שמתחת לו המקלט הציבורי.

בדופן האחורי של אותו סלון ששכן בחלק האחורי של הטנדר הענקי נפתחה דלת, וממנה נפתחו מדרגות מתקפלות, שעליהן היינו עולים למעלה, אל תוך הספרייה, ומריחים את הספרים, ונוגעים בהם, ומחפשים, ושולפים, ומדפדפים. בכל שבוע היה מותר לכל אדם לקחת ספר אחד, זה מה שאני הייתי עושה, אבל היו מתוחכמים ממני, כמו חבר שלי יריב, שהחליף ספר בשביל כל אחד מהאחים שלו וגם אבא שלו, וקרא ככה חמישה ספרים בשבוע, שהרבה פעמים לא הספיקו לו.

כולנו החלפנו ספרים בכל שבוע. כל הבנים. וכל הבנות. כל המחזור שלנו, כל המחזור מתחתינו, כל המחזור מעלינו. את כל חסמב"ה קראנו ככה. את כל השביעייה הסודית והחמישייה קראנו ככה. את כל הספורטאים הצעירים ואת כל דני דין הרואה ואינו נראה קראנו ככה. ואת ספרי מרגנית עם הכריכה הקשה, הצבעונית, ואת כלבם של בני בסקרוויל. הספרנית כתבה את התאריך ואת השם שלנו בכרטיס שישב במעטפה שהודבקה לכריכה הפנימית, ולקחנו הביתה, וקראנו כל השבוע, וביום ראשון הבא חזרנו, וחיכינו שתגיע, והחלפנו לספר הבא.

במחשבה שנייה, אולי האוטו גלידה לא היה קשור. אולי הוא הגיע ביום אחר, שלישי אולי? ואולי כן שמענו את המנגינה שלו ויצאנו החוצה, ואולי הוא בכלל היה עוצר במקומות אחרים ביישוב, ולא שם, ליד הספסל הצבעוני והטלפון הציבורי וגן הילדים והמקלט הציבורי, כמו הספרייה הניידת.

ליעד שוהם

והימים ימי קורונה. רחובות תל אביב העמוסים והשוקקים הפכו ריקים. במקום לצאת, לטייל ולנסוע למקומות רחוקים, היינו נצורים בד' אמות, מוגבלים בצווים ובחוקים, עטויים מסיכות, ישובים מול הטלוויזיה שלא הפסיקה לטרטר מציאות. העולם סגר עלינו וצמצם את מרחב הנשימה.

ופתאום קיבלנו הודעה מהספרייה. הכניסה אליה אמנם אסורה, לא תתאפשר קבלת קהל עד להודעה חדשה, אבל הפתעה: אפשר להזמין ספרים. "אכין לכם אותם בשקית ואניח מחוץ לספרייה", כתבה הספרנית, כאילו הפעילה מאפייה.

ההודעה הזאת היתה עבורנו כאילו יד הושטה ממציאות אחרת, הזמנה לצאת למרחבים אחרים של חופש, של דמיון, של אוויר נקי ללא וירוסים, של אנשים שנפגשים ללא מסיכות, ללא פחדים. בחרנו ספרים על מסעות, ושלחנו בקשה.

האמת היא שהיינו סקפטיים. היה נדמה ששום דבר לא עובד במדינה, אז דווקא שירותים של ספרייה? אבל כשהגענו לספרייה חיכתה לנו שקית עם הספרים, כאילו באמת היו לחמניות חמות, ואפילו צ'ופר - שני ספרים שלא ביקשנו, אבל הספרנית, שמכירה את טעמם של הילדים, חשבה שיאהבו. וגם פתק כתוב בכתב יד עם הקדשה אישית. העיר אמנם גדולה, אבל הספרייה היא שכונתית.

הטלוויזיה המשיכה לטרטר מציאות, הצווים עם האיסורים המשיכו להורות ולצוות, אבל בזכות הספרייה והספרנית המסורה יכולנו לכמה שעות להפליג למציאות אחרת, לזכור מה שהיה ולקוות שכמו שהספרנית כתבה, "יבואו ימים שקטים". לא ידענו אז שכשיגיע השקט, הוא יהיה רק הפוגה לפני סערה חדשה.

גלילה רון־פדר-עמית

מאחורי הדלפק הספרנית יוצאת אלי. לפני תחילת המפגש עם הקוראים היא מבקשת ללחוש לי: "שימי לב לילד עם החולצה הכחולה שיושב בכיסא הקרוב אלייך, משמאל. אחר כך אסביר לך מדוע".
אני נעמדת מול הקוראים, משתפת אותם בתהליך הכתיבה שלי, ושמה לב לילד עם החולצה הכחולה. כשאני מגיעה לשאלות, יש לו שאלה יוצאת דופן: האם, לדעתי, סיפוריי עוזרים לילדים עם בעיות דומות לאלה של הגיבורים להתמודד איתן?

אינני זקוקה לרמז ששולחת לי הספרנית כדי לנחש שלילד הזה יש בעיות. בתום המפגש הוא נותר אחרון וניגש אלי. מדבריו מתברר לי שהוא ילד מוכה.

"כולם חושבים שלילדים מוכים יש אבא פושע", הוא אומר לי, "אבל אבא שלי הוא אדם מכובד, יוצא בכל בוקר לעבודה לבוש בחליפה ובעניבה, ונהג ממתין לו במכונית. אבל בערב, כשאבי מגלה שלא התקדמתי מספיק בענף הספורט שאליו הוא הועיד אותי, הוא מכה אותי בחגורה. האם תוכלי לכתוב ספר על ילד כמוני?"

בעיניה של הספרנית מופיעות דמעות. אחרי שהילד עוזב, אני מגלה שהיא היתה היחידה בעולם שבה הילד בטח ושיתף בכאבו. למורה הוא לא סיפר דבר. גם ליועצת לא. אפילו לא לסבא ולסבתא. רק לספרנית. כי היא זו שידעה אילו ספרים הוא מעדיף, והיא זו ששוחחה איתו על העדפותיו.
אחרי אותו מפגש, בדרך הביתה, כבר נולד בתוכי הספר אשר יצא לאור בשם: "רק לא בחגורה".

יניב איצקוביץ'

שלושה דברים אסרה עלי אמי בילדותי. האיסור הראשון - לא להשתין בבריכה - נבע מטעמים היגייניים (ואליהם נוספה אזהרה חמורה, בנוגע לחומר מיוחד שצובע את השתן בשחור). לאיסור השני - לא להעתיק במבחנים - היתה סיבה מוסרית (לדעתה של אמי, עדיף להיחשב טיפש מאשר שקרן). את האיסור השלישי - לא לגנוב ספרים מהספרייה - אף פעם לא נימקה, מעבר לטעם המובן מאליו שאסור לגנוב. אבל אני ידעתי שהוא קשור לחברתה הטובה גליה, הספרנית העירונית, שפעמים רבות התלוננה בפניה על גניבות הספרים המרובות.
"ומילא היו גונבים את קסטנר או לינדגרן", היתה רוטנת בפני אמי, "אבל אלה, חסרי תרבות, רק כרמלי ומוסינזון יש להם בראש".

בעוד על האיסור הראשון והשני עברתי בלי משים, ויחסית בגיל צעיר, את האיסור השלישי לא חשתי צורך להפר. בכל שבוע הייתי לוקח עוד ספר מסדרת "החמישייה הסודית" או "השביעייה הסודית", קורא אותו בחצי עניין ומחזיר אותו לגליה תוך הנהון קצר. היא בתורה היתה מביטה בי באכזבה מסוימת, מעבירה את הספר לעגלת ה"מוחזרים" ומחכה להחתים את האניד בלייטון הבא שלי.
אלא שפעם אחת היא שמה בידי את "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, ואמרה, "הגיע הזמן שתקרא ספר אמיתי". המעשה היה חשוד בעיניי. חשתי שידה של אמי במעל, ובכל זאת לקחתי את הספר הביתה. והנה, בתוך כמה עמודים מצאתי את עצמי צולל אל עולמם של ז'אן ולז'אן וקוזט, נמלא זעם כלפי תנרדיה הנכלולי, מרחם על פנטין, מעריץ את מריוס, ומתעורר באמצע הלילה מסיוטים שבהם ז'אבר האפל רודף אחריי.

עד שלא קיבלתי התראה להחזיר את הספר, לא שבתי אל הספרייה. וכשהגיע יום הדין, לא יכולתי לשאת את מראהו על מדף ה"מוחזרים", המקום הראשון שאליו ניגשים שואלי הספרים. זה היה הספר שלי, ולאף אחד אסור היה לגעת בו. הספר הראשון שבאמת קראתי בחיי, והיחיד עד אז שגרם לי להבין את כוחה של הספרות.

אין בבריכה חומר מיוחד שצובע את השתן בשחור. ובמבחנים כבר העתקתי לא מעט. כעת לא נותרה לי ברירה אלא להפר את האיסור השלישי. כשיצאתי מהספרייה היה נדמה לי שעיניה של גליה נעוצות בגבי, אך למראה הפלא, היא לא אמרה דבר.

חיים סבתו

הדסה הקטנה, כך קראו כולם בבית־מזמיל למבנה היפה שעמד בירכתי השכונה. שונה היה מכל מה שנבנה שם. שיכוני העולים היו צפופים, מצופים בטיח אפור ומכוערים, ואילו הדסה הקטנה היתה עולם אחר: מבנה גדול ומרוּוח בנוי שורות־שורות של לבנים אדומות קטנות, ולפניו מגרש חניה גדול למכוניות. מי בשכונה חשב אז על מכונית. רק מכונית אחת חנתה שם. בכל יום בשעה 11 בבוקר יצאו בה הרופא, סטודנט ואחות־משפחה לביקורי בית אצל חולים. סביב המבנה טופח גן גדול ובו ריבועים־ריבועים של דשא רענן וערוגות של ורדים ופרחי בשָׂמים, מסודרות וגזומות ביד גנן אומן.

מי בכלל ראה אז גן מסודר בשכונה. הילדים שיחקו במגרש וברחובות, פרחים ראינו רק בעמק כשהלכנו עם המדריכים של מועדון "תקוותנו" לקטוף כלניות ורקפות. אז עוד לא ידעו שאסור. מחוץ לשכונה טיילנו כמעט עד לבית האדום שליד פסי הרכבת. המדריכים הזהירו אותנו שהגבול קרוב לשם. נתייראתי. לא הבנתי אז איזה גבול, ועם איזו מדינה, אבל כשהתקרבנו ראיתי שהמדריכים משגיחים עלינו בפנים מתוחות, כמו בזמן שהלכנו איתם לטיול בשכונת מוסררה.

בקומה הראשונה של הדסה הקטנה היו חדרי רופאים ואחיות, ובית מרקחת מצוחצח, מלא מדפים וארונות לבנים ומדיף ריח חריף של תרופות. על ארון אחד לבן היה ציור של גולגולת, ובאותיות אדומות נכתב שם: סכנה. לא ידעתי מה עושה גולגולת מאיימת בבית המרקחת של הדסה, ומה הסכנה. גם מעבדה היתה שם, ועל דלתה עיגול גדול מנחושת צהובה שחקוק בו מגן דוד גדול, ובתוכו כתוב באותיות זהב: "ארוכת בת עמי, נדבת נשי הדסה באמריקה לעולים החדשים בארץ ישראל".

בקומה התחתונה של הדסה הקטנה נבנו שני אולמות מרוּוחים. האחד היה ספרייה לילדים, מלאה ספרים על חמישיות ועל מטמונים. ספרנית חמורת סבר וממושקפת המליצה תמיד על ספרים עבים של סופרים גדולים, אבל למגינת ליבה, הילדים המעטים שהגיעו לספרייה לקחו דווקא את סיפורי התעלולים של קופיקו, שכריכתם כבר היתה קרועה. לפעמים שאלו את סיפורי הספורטאים הצעירים שתמיד מנצחים ברגע האחרון את נבחרת מצרים בכדורגל 12:13, לאחר שבכל המשחק המצרים מובילים 0:12, אחרי שחטפו באיומים את החלוץ המרכזי המוכשר של ישראל, או משהו כזה. ברגע האחרון הוא נחת במסוק למגרש, לאחר שהסיירת שחררה אותו.

הספרנית הצליחה לדחוף עם הספרים הללו גם ספר או שניים של סופרים גדולים שהיא רצתה שנקרא, כמו "נשים קטנות" ועוד ועוד. כשפעם חזרתי אליה וסיפרתי שקראתי בעיניים דומעות, היא זרחה. כבשה עוד אחד לעולם הספרות.

מאיה ערד

כבר 30 שנה אני מחפשת את הספר "יואלה מגידו", מאת אורה שם אור. קראתי אותו לפחות עשר פעמים, כולן לפני קיץ 1982. איך אני יודעת? כי אז עזבנו את נחל עוז, והעותק היחיד של הספר שאי־פעם נתקלתי בו נמצא בספריית הילדים של הקיבוץ.

בקליפורניה, שבה אני גרה היום, ספריות ילדים הן אולמות מרווחים שטופי אור עם פופים נוחים להשתרע עליהם וספרניות שמקיימות שעת סיפור. ספריית הילדים של הקיבוץ היתה חדר קטן, צר וצפוף (בלי חלון, אם אני זוכרת נכון), עם מדפים גדושים ולא תמיד מסודרים בשיטתיות. היו שם החשודים הרגילים, קופיקו וחסמב"ה, גלילה רון־פדר ודבורה עומר, קלאסיקות של כתר וספריית מרגנית. אבל היו גם כל מיני ספרים שהתגלגלו לשם בדרכים שונות ומשונות, שהפכו את הספרייה הקטנטנה לאוסף פרוע, אקלקטי ורבגוני, כמו "יואלה מגידו".

היום היו מסווגים את הספר הזה תחת "נוער בוגר", אבל בגיל 11-10 הוא היה בשבילי התגלות אמיתית: זו הפעם הראשונה שנתקלתי ביצור כזה, לא ספר ילדים, אבל גם לא ספר מבוגרים משעמם. קשה לי לזכור את העלילה ממרחק של יותר מ־40 שנה, אבל זכור לי היטב המבט החד והאירוני של הנערה יואלה על העולם ועל צביעותם של המבוגרים סביבה, בייחוד אמה, שהיום היו בוודאי מכנים "רעילה", אבל אז היתה סתם מכשפה.

במשך שנים חיפשתי את הספר הזה, לשווא. יצא בשנת 1958 בהוצאה שנאספה אל אבותיה, ואין להשיג. אם למישהו יש עותק, הוא מוזמן להתקשר. אני כל כך אשמח.

שהרה בלאו

הימים היו ימי הקורונה, ומפגשי הסופר בספריות הציבוריות נערכו בקבוצות קטנות ומפוצלות. וכך הגעתי לספרייה בצפון הארץ, ושם חיכתה לי המראיינת ושתינו התכוננו לאתגר המתיש: לקיים את אותה השיחה בדיוק פעמיים ברצף (מבחינתי, שיחה מול קהל היא אירוע חי, מפתיע, חד־פעמי, והמחשבה על קיום אותה השיחה פעמיים דיכאה אותי).

השיחה הראשונה התנהלה כמתוכנן, אבל נסחפתי ולא שמרתי כוחות לשיחה השנייה. כך גם המראיינת. הבטנו זו בזו בפרצופים עגומים. לא היה לנו מושג איך אנו צולחות את השיחה שוב.
המראיינת סידרה בעייפות את דפיה, והחלה לחזור על רשימת השאלות השגורה, "שמך הייחודי הוא בגלל... כתבת את ספרך בעקבות... איך התחלת לכתוב..." ראיתי אותה מבליעה פיהוק.

ואז הבזיקה בי השראה! שאלתי את הקהל "אפשר לנסות פה משהו אחר?" כולם הנהנו, ואני התחלתי לענות לשאלות המראיינת בהמצאות כיד הדמיון. המצאתי היכן נולדתי, איפה גדלתי, למה כתבתי את הספר. הרגשתי שנוצרת דמות חדשה, שיום אחד תהפוך לדמות באחד הספרים שלי.

בעולם האמיתי זה נחשב כאילו סיפרתי לקהל עשרות שקרים, אבל במרחב המוגן ועתיר הדמיון של הספרייה התחולל קסם, ההבדלים בין המציאות לדמיון הלכו והיטשטשו. אני זוכרת שלא רציתי שהערב יסתיים. רציתי להמשיך להיות אותה דמות, עם ביוגרפיה מומצאת וחיים אחרים. הקהל הבין, וגם השאלות לאחר השיחה - הופנו לאותה דמות אחרת. היה קסם באוויר. קסם שקיים רק בעולם הלחשים והאותיות של הספריות הציבוריות.

יערה שחורי

גדלתי בספרייה. זה נדמה כמו הגזמה אבל זאת האמת לאמיתה, כי שם נגסתי בצד הפטרייה שהגביה אותי. בתור ילדה, הספרייה היתה המקום הבטוח שלי, והספרניות - הגיבורות שלי. בעצם, זה לא השתנה עד היום. לפחות פעם בשבוע אני מגיעה לספריית בת ציון להחליף ספרים ולפגוש את הספרניות. אבל אני רוצה לספר על הספרנית הראשונה שלי, שרק לאחרונה, בעקבות מפגש עם נכדתה השחקנית עדי דרורי, הבנתי שאחזה בקצה החוט שחשבתי שנשמט.

כשעדי דיברה על סבתה, בטי דרורי, הספרנית בקיבוץ געש, היא עברה למבטא ארגנטינאי. רק באותו רגע הבנתי שהיה לה מבטא. בילדותי בגעש לרבים כל כך היה מבטא דרום־אמריקני, אך אותה הבדילו דברים אחרים.

הגעתי לקיבוץ מהעיר, והשונות הבהבה סביבי. בטי הספרנית הניחה לי לקחת ספרים מעבר לגילי, אבל גם בהתאם לגילי, ומעולם לא הגבילה את מספר הספרים ששאלתי. היא ראתה אותי, ילדה קצת בודדה שמדברת כאילו בלעה תרגום ישן, והקשיבה לנאומיי הנלהבים על כל מה שקראתי.
ספרייה היא מקום שמכיל קהילה של לא־שייכים, אלה שמקיימים שיחות ערות עם המתים. בטי, אני מבינה, הצליחה לאהוב אותי. אני אהבתי אותה בלהט ששמור לילדים שמבוגרים מדברים בשפתם.
גם באפק, הקיבוץ שאליו עברנו, הספרייה היתה יקרה לי. גם שם היו ספרניות שהניחו לי להיות מי שאני, לגלות את מי שאני יכולה להיות דרך הספרים. כשהייתי סטודנטית, מדי קיץ חזרתי לקיבוץ לעבוד עבור לימודיי. בצעד של טוב לב הניחו לי לעבוד בחשמלייה של הקיבוץ (עבודה קלה ומתוקה, בחסות החשמלאי רב־הקסם), ובספרייה. בעוד בחשמלייה עניתי לשיחות טלפון בודדות וביליתי ימים שלמים בקריאה, בספרייה ניקיתי מדפים, עטפתי ספרים, מיינתי וסידרתי. אני עדה שהחשמל זרם שם וגם שם.

גלית דהן קרליבך

בשכונה שבה גרתי היה מטריד סדרתי. בדרך כלל קראו לו "הסוטה". המילה פדופיל עדיין לא היתה שגורה על לשוננו. בדרך כלל הסוטה היה מסתובב ליד גן השעשועים ובתי הספר, אבל יום אחד, בעודי נכנסת לספרייה האזורית, התפרץ למתנ"ס אב זועם במיוחד - אחד מאותם פוליטיקאים מקומיים ועשירים שזכו לתהילה בגלל כמה חוקי עזר שוליים שהצליחו להעביר בעירייה. האב היה מלווה בשוטר, שנראה כאילו נלקח משנת צהריים דשנה במיוחד, ושהוא לא מתכוון לסלוח על כך לעולם.

"אני דורש למצוא את המנוול", צעק האב. הספרנית השתיקה אותו באדישות, "שקט, זה ספרייה כאן".

האב והשוטר התחילו לחפש בכל המתנ"ס, ואפילו הפריעו לחוג הסורגות. הרבה מסרגות הסתבכו אז בחוטים. אני התעלמתי מכל הבלגן, נכנסתי לספרייה והלכתי ישר למקום החביב עלי: מדף הגלובוסים והאטלסים. פתחתי את המפות של איסלנד ונורבגיה, ובאצבע משתוקקת העברתי את עצמי בכל אגמי הקרח והפיורדים שהיו שם. בזמן שצללתי לתוך אמבטיות קרח - הרגשתי שמשהו לא בסדר מתרחש בחלל. העברתי מבט על פני כל הקומה. הבחנתי במישהו שיושב שם. בתוך רגע יצאתי וחזרתי עם האב והשוטר האומלל. הילדה זיהתה את המטריד.

"אבל איך ידעת?" שאל אותי האב. מייד צמחתי לדרגת אדגר אלן פו ואמרתי, "כי הספר שקרא היה הפוך".

האב כל כך התרשם שהחליט להעניק לי מינוי חינם לשנה שלמה, וזו היתה שנה מוצלחת מאוד שבה לא נאלצתי לגנוב ספרים - וכל זה רק כי טיפש אחד לא הקפיד על פרט חשוב מאוד בעלילה.

תהילה חכימי

באמצע שנות ה־80 בגני תקווה, בסמוך לביה"ס "רביבים", היתה הספרייה. אם יצאת משער בית הספר והלכת כמה צעדים הגעת אליה, אל המרחב השקט שלה. הספרייה היתה קטנה, אבל היו בה העולם, הסודות, והספרים, הספרים "האסורים" של הגדולים, מחוזות רחוקים, והיו כמובן גם הספרניות.

הספרייה היתה הזמן האינסופי, השקט של אחרי בית הספר, של אחרי הלימודים, זמזום הכיתה, קולה של המורה ורעשי ההפסקה. ואמנם גדלתי בבית אוהב ספר, אבל הספרייה בביתנו היתה בכל זאת סופית - הכרתי את שמות הספרים וסידורם על המדף בעל פה - בעוד הספרייה הציבורית היתה חלל אינסופי מתחדש, מתעדכן ומתרחב - עולם של ספרים חדשים, מדפים ארוכים, קומה על קומה.

היו סדרות חסמב"ה וג'ינג'י, וספרים מהעולם: "השביעייה הסודית", "מסביב לעולם ב־80 יום", ואחר כך "נשים קטנות", ואז הגילוי של אגתה כריסטי, אחת הסופרות האהובות עלי עד היום. ואלמלא הספרייה, כנראה לא הייתי נסחפת בעקבות עלילותיהם של הגברת מארפל והרקול פוארו.
ומרחב המבוך של הספרייה, בתוך כך, הפך גם הוא, לצד היותו מרחב של גילוי - למרחב של חשש, מפני הספרנית. בעיקר זכורה לי נ': ספרנית־תחקירנית, שניהלה את תעבורת המידע השכונתית מהספרייה הציבורית וידעה הכל על כולם.

ופעם אחת, בהשפעת הפשעים והרציחות אצל כריסטי, החבאתי במקום לא־לו ספר נחשק שאסור היה להוציא מהספרייה, אני אפילו לא זוכרת איזה ספר זה היה, אבל רציתי שהוא יהיה רק שלי. הפשע הראשון, ועד היום לא נתפסתי. ועד היום כל כניסה לספרייה - עבורי יש בה התרגשות שכרוכה בחשש, מתי אספיק לקרוא את כל האוצרות האלה? עולם ומלואו שהולך ומתרחב מדי יום ביומו.

דרור משעני

בבית שגדלתי בו היו ספרים רבים - אבל ספרי בלשים לא היו. את הרומן הבלשי הראשון שקראתי - "כלבם של בני בסקרוויל" - מצאתי בספרייה העירונית הישנה בחולון, באחד הבקרים שבהם ביליתי בה שעות ארוכות, בחיפושים שעוד לא ידעתי את מטרתם. כמה שבועות אחר כך, ואחרי שבלעתי את כל סיפורי הולמס שמצאתי שם וחיפשתי בדחיפות עוד בלשים, הציגה בפניי הספרנית את הרומנים של אגתה כריסטי - והפגישה אותי בפעם הראשונה עם מיס מארפל ועם הרקול פוארו.

מכל המרחבים הציבוריים שמעמידה המדינה לרווחת אזרחיה או לשירותם - מבתי ספר, דרך בתי חולים ועד בתי קברות - הספרייה הציבורית היא אחד המרחבים היחידים שהוא אתר של חופש. חופש לשוטט, חופש להסתקרן, חופש לבחור ולאהוב ספרים שלא נמצאים בבית הוריך.
נכון, הספרייה היא גם אתר של "חינוך", אבל זהו חינוך מסוג מיוחד: אין בו כפייה. אתה מוזמן לצלול במשך שעות בין מדפים שעליהם ספרים בצבעים שונים, מסוגות שונות, מזמנים אחרים (כמו צלילה בין שוניות אלמוגים, לא?) ולבחור מהם בעצמך.
הספרייה היא גם אחד האתרים האחרונים במרחב הציבורי שלנו שלא מוקדש לצרכנות. להפך - היא חותרת תחת תאוות־הקנייה ואהבת־החדש שכולנו מחונכים עליה.
מרחב של שיתוף, מרחב של החלפה, מרחב שבו החדש שוכן עם הישן מאוד, שבו לעטיפה המבריקה של הספר שעוד לא נקרא אין שום יתרון על העלים הרכים והמקומטים־בקצוות של הספר שאינספור זוגות ידיים אחזו בו.

בלי החירות שמעניקה לנו הספרייה לשוטט ולהסתקרן ולבחור גם את מה שאין לנו בבית - לכולנו יהיה הרבה פחות חופש. אם הספריות לא יוכלו להמשיך להתקיים - אם לא יוכלו להמשיך להזמין ספרים חדשים וישנים, לארח שעות סיפור, להעסיק ספרניות וספרנים מקצועיים שיידעו לכוון ילדה לספר שהיא זקוקה לו - אחד המרחבים הציבוריים המיטיבים ביותר שיש לנו יהיה בסכנה. אל תפגעו בספריות.