"ניתקתי את השיחה, לא רציתי לשמוע את אמא שלי נרצחת"

בספריה של אילת סווטיצקי הסיפור הזה היה נגמר אחרת. לכאב העצום היתה נחמה גדולה, והעננה השחורה שהשתלטה על חייה היתה מתפוגגת. ולא משום שביותר מ־20 הספרים שכתבה בעשור שנותיה כסופרת בז'אנר הרומנטי־ארוטי הכל ורוד. להפך, סווטיצקי הפכה ללהיט כמעט מייד עם צאת הטרילוגיה הראשונה שלה "תחרה וצבע", דווקא בזכות האומץ לגעת במצוקות נפש. הגיבורות שלה הן נשים חזקות. הן לא תמיד יודעות את זה על עצמן בתחילת הדרך, אבל השברים בחיי הרגש שלהן מחייבים אותן תמיד להתמודד עם השדים הפנימיים שלהן ולהיבנות מחדש.

החודש אמורה היתה סווטיצקי לחגוג עשור לפעילות הענפה והמצליחה מאוד שלה בז'אנר, כסופרת וכמו"לית. מהדורות חדשות, תרגומים, מפגשים עם קוראות. אלא שכל זה היה בחייה הקודמים, החיים שלפני 7 באוקטובר, אז נרצח אחיה הבכור, רועי פופלוול, בקיבוץ נירים, ואמה, חנה פרי, ביחד עם אחיה נדב פופלוול, נחטפו לעזה. אמה חזרה משם כעבור 50 יום, אבל נדב עדיין מוחזק על ידי חמאס, וסווטיצקי מקדישה את כל־כולה למאבק לשחרורו.

"אני לא קורסת", היא אומרת לי בפגישתנו, שהתקיימה בכיכר מוזיאון תל אביב אשר הפכה מאז אוקטובר ל"כיכר משפחות החטופים". ימים ספורים לאחר מכן היא נסעה שוב, בפעם השלישית מאז הטבח, ללונדון, בניסיון לגייס שם את דעת הקהל לטובת שחרור החטופים. "לא מפני שאין אפשרות לקרוס - טכנית אני יכולה להתרסק, לא לצאת בבוקר מהמיטה - אבל אני לא מרשה לעצמי. אני כל הזמן בעשייה. הימים הכי גרועים שלי היו אלה שבהם העולם חגג את חג המולד והשנה החדשה, כולם היו בחופשה ולא היה אפשר לעשות כלום. זה הוציא אותי מדעתי. אני מצליחה לשרוד את המצב הזה רק כשאני במצב רוח משימתי".

"חייתי בנישואים מדהימים, משפחה מדהימה. ועדיין, הקול של הילדה בת ה־15, שלא מבינה מה יש לאהוב בה, כאילו נשמע פתאום ברמקול. טליה היא בולימית ומאנית־דפרסיבית כמוני, וכשכתבתי אותה רציתי לומר שכל אחד ראוי לאהוב ולהיות נאהב"

על הזוועות המתחוללות בנירים, הקיבוץ שבו נולדה וגדלה, נודע לסווטיצקי ממש בזמן אמת. "הכל היה בלייב", היא אומרת, "ב־8 בבוקר שמעתי שיש חדירת מחבלים בנירים, ומייד נכנסתי לפעולה. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה 'תיכנסי לממ"ד ותנעלי את הדלת'. לא ידעתי שאין מנעול בממ"ד. אמרתי לה 'אל תיתני לאף אחד להיכנס', אבל תוך כדי כך כבר שמעתי קולות של גברים שדיברו אליה באנגלית במבטא ערבי. הבנתי מייד שנכנסו אליה מחבלים הביתה וקלטתי שאח שלי בדירה הצמודה, עשרה מטרים ממנה. ניתקתי, בעיקר כי לא רציתי לשמוע את אמא שלי נרצחת בזמן אמת, כי היה לי ברור שהדבר הבא שאני שומעת זה ירייה, אז מייד ניתקתי. התקשרתי לאחי נדב, הוא ענה, ואמרתי לו שאני לא יודעת מה קורה אצל אמא אבל הוא חייב להיכנס לממ"ד ולנעול את עצמו. תוך שניות שמעתי גם אצלו אותם קולות בדיוק".

שיחות הטלפון הבאות של סווטיצקי היו לחברים אחרים בקיבוץ, בניסיון להגיע לאחראים על הביטחון, לכיתת הכוננות, לכל מי שיכול יהיה אולי לעזור, אבל הקרב על הקיבוץ הקטן, שמונה בסך הכל כ־400 איש, היה כבר בעיצומו. זמן קצר לאחר שיחות הבָּזָק הטלפוניות הגיעו לטלפון של סווטיצקי צילומים שבהם נראים אמה ונדב יושבים בסלון הבית וסביבם מחבלים חמושים. תמונות דומות הועלו על ידי המחבלים לפייסבוק של אמה.

מאחר ששום מידע אחר לא הגיע מבני משפחתה בקיבוץ, סווטיצקי היתה משוכנעת ששלושתם נרצחו. כדי לא להדאיג את ילדיה (בת 13, בת 16 ובן 18), היא ובעלה סיפרו להם רק שיש שוב מתקפת טילים על אזור הקיבוץ ואי אפשר ליצור קשר עם איש. דבר הירצחו של רועי וחטיפתם של חנה ונדב נודע למשפחה רק במהלך היומיים הבאים.

ג'יימס גנבה לי רעיונות!

סווטיצקי, 46, מתגוררת בקיבוץ יגור. עד לפני עשור היא חיפשה את עצמה, כהגדרתה. אף שהיתה ילדה יצירתית, לא חשבה מעולם על כתיבה. שנים רבות עבדה בחינוך בבתי הילדים של הקיבוץ, ניהלה את חנות הבגדים הקטנה, עבדה כמזכירה בבית ספר לקואוצ'ינג ומאז 2012 שימשה מזכירה של מוסך הקלנועיות של הקיבוץ, שאותו היא מגדירה כ"מקום אדיר" שמזמן מפגשים אנושיים נפלאים.

רק שאז חברה המליצה לה לקרוא את "חמישים גוונים של אפור", רב המכר הבינלאומי מאת אי. אל. ג'יימס. "זה הצחיק אותי", אומרת סווטיצקי, "כי בכלל לא קראתי ספרים. לא הייתי ילדה קוראת, לא הייתי נערה קוראת. צריך היה להכריח אותי ללכת לספרייה. סירבתי, אבל אז פרסמו פרק ראשון באחד ממוספי סוף השבוע ונשביתי בקסמו של כריסטיאן גריי. אמרתי לבעלי, 'קח אותי דחוף לחנות לקנות את הספר', בלעתי אותו ביומיים והרגשתי שאני חייבת לקרוא את ההמשך, אלא שהוא לא תורגם. אז אמרתי תודה לאבי ולאמי שלימדו אותי אנגלית כהלכתה, אמרתי לבעלי להזמין לי אותו דחוף מאמזון, ומאחר שהייתי צריכה לחכות שהספרים יגיעו, פתחתי מחשב והתחלתי להקליד, פשוט ככה, ובמשך כמה שבועות כתבתי את הספר הראשון שלי".

זו היתה ההתחלה של הטרילוגיה "תחרה וצבע"?

"זהו, שלא. חלקים מ'תחרה וצבע' אמנם מושתתים על מה שכתבתי אז, אבל בעצם כתבתי רומן שלם שלא כיכבה בו טליה בלום, אלא גיבורה אמריקנית שמגיעה לאנגליה, והוא סיפר סיפור אחר לגמרי, לא מספיק טוב בעיניי. כשהגיעו ההמשכים של 'חמישים גוונים' בדיוק נסעתי עם בעלי לרומא לחגוג את יום הנישואים שלנו, ושם קראתי וגיליתי שהמון סצנות שאני כתבתי באותו טקסט גולמי ראשוני הופיעו פתאום בצורה אחרת בספרים האלה. התקשרתי לאותה חברה שהמליצה לי על הספר ואמרתי לה: 'אני לא יודעת מה לעשות, כל מה שכתבתי הלך. אי. אל. ג'יימס גנבה לי את כל הרעיונות'. היא אמרה לי שזה לא נורא, שאתנחם במחשבה שמוחות גדולים חושבים דומה.

"אני יכולה להתרסק, לא לצאת מהמיטה, אבל אני לא מרשה לעצמי. הימים הכי גרועים שלי היו כשהעולם חגג את חג המולד, כולם היו בחופשה ולא היה אפשר לעשות כלום. זה הוציא אותי מדעתי"

"אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אחרי השיחה הזו מזגתי לי כוס יין, פתחתי קובץ חדש והתחלתי להקליד בבת אחת את כל הפרולוג של 'תחרה וצבע'. פתאום הדמות של טליה היתה ברורה לי לגמרי מול העיניים. לא חשבתי שאני כותבת ספר, לא היה לי מושג שזו סדרה, ושלימים יהיו בה ארבעה ספרים. כתבתי לעצמי, בלי שום קולות של מה יגידו, מי יקרא, מה יחשבו. הקלדתי כל לילה, ממש אחוזת תזזית, עד 3 בבוקר. ישנתי שלוש שעות, קמתי ב־6 עם הילדים, הלכתי לעבודה במוסך הקלנועיות, ב־8 בערב שוב פתחתי את המחשב ושוב הקלדתי עד 3 בבוקר. השלמתי כך שלושה ספרים בארבעה חודשים".

סווטיצקי מגדירה את סחף הכתיבה הזה כתהליך תרפויטי. "טליה כל כך אני, ואני כל כך היא, שפתאום היה לי מקום לזרוק אליו את כל מה שהיה בתוכי".

שטף הכתיבה שאת מתארת הגיע ממקום של חוסר, של חסך?

"תראי, כשקראתי את 'חמישים גוונים' מייד התאהבתי בז'אנר, אבל מעבר לזה, הדמות של כריסטיאן גריי, פרט לכך שהוא גבר אלפא - בבסיסו הוא גבר שיש לו הכל בחיים ובכל זאת הוא לא מבין מה יש לאהוב בו. זה מייד זרק אותי לאותו מקום. חייתי בנישואים מדהימים - חגגנו השנה 20 שנות נישואים, משפחה מדהימה, אוהבת את הקיבוץ, יש לי כל מה שרציתי. ועדיין, הקול הזה של הילדה בת ה־15, שלא מבינה מה יש לאהוב בה, כאילו נשמע פתאום ברמקול. המון צלקות ישנות שלי נפתחו. טליה היא בולימית כמו שאני הייתי, וגם מאנית־דפרסיבית כמוני, וכשכתבתי אותה בעצם רציתי לומר שכל אחד ראוי לאהוב ולהיות נאהב".

בחרת בז'אנר ארוטי. זה לא קשה כשחיים במקום קטן כמו יגור, בקהילה קטנטנה שבה כולם מכירים אותך?

"כתבתי קודם כל לעצמי, ואז פתחתי בלוג והתחלתי לפרסם שני פרקים בשבוע. החברה שליוותה אותי לאורך הכתיבה שאלה אם אני מעדיפה לפרסם בשם בדוי. עניתי שאני לא מתביישת במה שכתבתי, וחתמתי בשמי. מהרגע הראשון קיבלתי פרגון מטורף ממש מכולם, כולל מהמשפחה שלי ושל בעלי".

מרחפת בעולמות אחרים

במידה רבה, "תחרה וצבע", לצד "חמישים גוונים", הגדיר את שוק הספרות הרומנטית בישראל, ואולי עיצב מחדש את יחסי הכוחות בתעשיית המו"לות המקומית, בלי להתכוון לכך. לאחר שסווטיצקי, אז סופרת אלמונית לגמרי עם אפס קשרים במילייה הספרותי, הצליחה למכור עשרות אלפי עותקים מספרה - סופרות מקור רבות החלו לכתוב בז'אנר, קבוצות פייסבוק עם עשרות אלפי עוקבות ועוקבים החלו לדון בו השכם והערב, ההוצאות הגדולות ראו כי טוב, הבינו את הפוטנציאל המסחרי והחלו להוציא ספרים מתורגמים רבים ממנו. כיום, עשור לאחר מכן, אפשר לומר שהמהפכה הושלמה והז'אנר הרומנטי בישראל הפך לאחת מאבני הבניין המסחריות החזקות שמניעות את ענף הספרות המקומי.

"לא קראתי כילדה או כנערה. צריך היה להכריח אותי ללכת לספרייה. סירבתי, אבל אז פרסמו פרק ראשון של 'חמישים גוונים' באחד ממוספי סוף השבוע ונשביתי בקסמו של כריסטיאן גריי. אמרתי לבעלי, 'קח אותי דחוף לחנות לקנות את הספר', בלעתי אותו ביומיים"

ולא רק הענף, אלא גם חייה של סווטיצקי התהפכו. מאז יצא "תחרה וצבע" היא לא הפסיקה לכתוב, למעט כשאובחנה, בגיל 38, כחולה בסרטן ובמשך שנתיים התמסרה לטיפולים, ובכלל זה כריתת רחם, כדי להחלים. היא הקימה את הוצאת הספרים "דבש", שבה רואים אור כתביה, ואת הוצאת "ונוס", שבה רואים אור רומנים רומנטיים מתורגמים. סווטיצקי אחראית לסדרות רבות־המכר "לילות לואיזיאנה", "חיים שלמים", "לאסוף את השברים", "שקרים ותקוות" ועוד.

את הכתיבה היא מתארת כעבודה קשה ובודדה, שבמהלכה היא "נמצאת בבית בגופי, אבל הראש שלי מרחף בעולמות אחרים. אני יושבת בבתי קפה בניו יורק ובלונדון עם הגיבורות והגיבורים שלי". לעומת הניתוק שהיא נזקקת לו לכתיבה, כל פרסום של ספר מלווה במחוות רגשיות עזות שמורעפות עליה מצד קהילת הקוראות הגדולה שלה, ואלה, אגב, מלוות אותה ללא הרף גם בימים אלה.

בספרים שאחרי "תחרה וצבע" - שבהם הגיבורה היתה כל כך ישראלית – ברחת לרוב לגיבורות זרות, מרוחקות, אחרות.

"ברחתי מהישראליות אבל נשארתי בלונדון, קרוב לבית הפרטי שלי. אבא שלי, שנפטר לפני 18 שנה, היה אנגלי, כולנו נושאי אזרחות בריטית, ולמרות שאני מאוד ישראלית - לונדון היא אהבה גדולה שלי, סוג של בית. מאחר שאני לא יכולה לכתוב סיפור שמתרחש בישראל ולשמור על אותנטיות, ובמקביל להתעלם מאירוע צבאי גדול שבדיוק מתרחש כאן - כי תמיד יש פה אירועים ביטחוניים שמתרחשים - אני בוחרת באסקפיזם וכותבת על מקומות אחרים".

למרות הדיבור על אסקפיזם, סווטיצקי הופתעה לגלות שדווקא בימים אלה ספרה הנקרא ביותר הוא "גנבת החלומות", המתרחש בקיבוץ הרדופים (הבדיוני) בדרום, "והוא הספר הכי ישראלי שלי", היא אומרת. במרכזו של הספר גיבורה בת 38 המנהלת סיפור אהבה עם בחור הצעיר ממנה ב־12 שנה, וברקע מתפוגג הקיבוץ של פעם - זה עם הלינה המשותפת, ההורות הנוכחת־נפקדת של אז - ובמקומו צומח הקיבוץ החדש, המופרט. "מתברר שאנשים מחפשים משהו טוב שבכל זאת מחובר למציאות", היא אומרת על התחייה המחודשת שלו, "סיפור מקומי שיש בו אנושיות ורגש חיובי".

שגרה מורכבת

מהטבח ומהפצע הנורא שנפער במשפחתה אין לה כמובן דרך לברוח, אבל היא משתדלת לתפקד. בביתה מתנהלת מה שהיא מכנה "שגרה מורכבת". היא שקועה כולה במאבק לשחרור החטופים ובטיפול באמא שלה בת ה־79, הנזקקת לסיוע רפואי ולמעטפת נפשית. בעלה מתפעל את הבית, הילדים הולכים לבית הספר, וכולם נתמכים על ידי הסביבה - אנשי הקיבוץ, מטפלות מקצועיות, חברים ומטה המשפחות.

"ב־20 השנים האחרונות חשבתי שהמצב בנירים לא נורמלי. האנשים שם אמרו תמיד שהחיים שם הם 95% גן עדן ו־5% גיהינום, ואני לא הבנתי איך אפשר לחיות ככה. בכל פעם שהיו מה שמכונה 'טפטופים' (של רקטות - ד"ל) לא הגעתי לשם, מפחד. עכשיו אני מבינה שלא היה לי מושג איזה גיהינום עוד יוכל להיות".

בראש השנה האחרון, "לפני שהחיים התהפכו", כדבריה, היא פרסמה רשימה של חלומות שהיא רוצה להגשים אחרי עשר שנים של חיי כתיבה. ראש וראשון היה לחגוג בגדול את העשור הזה, ואת העובדה שספר הביכורים שלה תורגם לאנגלית ונמכר באמזון. בהמשך הרשימה היו מיני חלומות קטנים, כמו הוצאה של אחת הסדרות שלה בעיצוב כריכה מחודש והדפסות חוזרות של ספרים שאזלו.

בסדרה החדשה של סווטיצקי, "כל המילים היפות", כבר ראו אור שני ספרים, אבל כתיבתו של השלישי נקטעה ב־7 באוקטובר. "האם אחזור לכתוב אותו אי־פעם? את יכולה לכתוב שנראיתי מהוססת", היא אומרת לי כשאנחנו יושבות באותה כיכר, שכבר הפכה לסמל.

"אני לא מסוגלת לחשוב יותר מיום אחד קדימה. המטרה היחידה שאני יכולה להתמקד בה כעת היא לשחרר את כולם, עד אחרון החטופים, וגם כשזה יקרה אני יודעת שזו תהיה רק ההתחלה. אני רואה באיזה מצב קשה נמצאת אמא שלי מאז שחזרה, ואני לא יודעת באיזה מצב יהיו האחרים שיחזרו, אבל אני בטוחה שהם יזדקקו לעזרה רבה. במשך כל התקופה הארוכה הזו אני בעשייה, ואני לא עוצרת לרגע לחשוב מה אני מרגישה ומה קורה לי, אבל כשהם יחזרו הביתה יגיע הזמן שבו אני אצטרך לטפל גם בעצמי".

יש משהו שהציבור יכול לעזור לך, לכם, בו?

"חשוב לי שיפסיקו לדבר על מחירים. אין לחיים האלה של החטופים מחיר. כבר קברתי אח אחד, ואני לא רוצה לקבור עוד אחד. האירוע הזה יתגלגל בחיים שלי, של כולנו, עוד שנים רבות, השיקום יהיה ארוך, אבל הוא לא יכול להתחיל בכלל עד שהם לא יחזרו".