אז "רק ילדים יודעים מה ילדים אוהבים"?

בימים האחרונים מתחולל קרב ספרותי: מבקרת ספרות הילדים של "הארץ", עפרה רודנר, ביקרה את ספרה האחרון בסדרת "כראמל" של מאירה ברנע גולדברג. דעתה של המבקרת לא הייתה נוחה מהספר. כשמדובר בסופרת הילדים המוכרת (מלשון למכור) והמוכרת (מלשון פרסום) בישראל, הפך האירוע מפרסום ביקורת למלחמת חורמה. בעיני, טעות לראות ביצירה פופולרית שנכתבת באופן נוסחאי ספרות יפה ומכאן שיש לבקרה כמוצר תרבותי פופולרי – על תבניותיו, חידושיו ואמירותיו. ועם זאת, גם הביקורת שנכתבה לא הכינה אותי לתגובתה של המחברת.

מרגע פרסום הביקורת העלתה הסופרת פוסטים שונים וזכתה למאות מגיבים נלהבים ומחזקים. מהפוסטים ומהתגובות שכתבה למגיבים עלתה תמונה מדאיגה: מי שאמורה לשמש מודל לחיקוי לילדים, מי שמדי יום נכנסת לבתי ספר ומשוחחת עם תלמידים על קבלת ה"אחר" כאם לבן שמצוי על הספקטרום, התגלתה כבריונית רשת. היא האשימה את המבקרת בהיעדר שפיות, בהיותה עצלנית מכדי לקרוא את הסדרה, באי הבנת הדמות, וכתבה שהמבקרת "זקוקה לטיפול דחוף", שכן "איזה מבקרת שפויה מתנהגת כך?".

רק לאחרונה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ניצח בתביעה משפטית שבה תבע את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אשר האשים אותו בחוסר שפיות. מכאן כי אמירות כאלו מהוות הוצאת דיבה ונחשבות לעבירה פלילית. אולם מעבר לכך, כשמדובר בסופרת ילדים שמרצה מדי יום לתלמידי בתי הספר בישראל – עולה תהייה מדאיגה. מהם הערכים שהיא מקדמת? האם היא הדמות הנכונה לשוחח עם ילדינו? ומה תנחיל להם? את תרבות השיימינג? הלוא בתי הספר מתמודדים כיום עם אלימות ברשת שגובה קורבנות של ממש – בני נוער שחווים דיכאון והשפלה, וחלק מהם אף שמו קץ לחייהם. האם מי שמקדם אלימות ברשת, יכול לנהל שיח אודות אלימות המופנית נגד ה"אחר" בבתי ספר?

בישראל של ימינו, אסור לכתוב ביקורת אמיתית. רק לחלק מחמאות לחברים, שכן אחרת, הסופרים, חבריהם ובני משפחותיהם ירדפו את המבקרים ויאשימו אותם בכל ההאשמות שבהן הואשמה המבקרת, שהעזה לומר שמדובר בספר לא מוצלח. וכאן אני מגיע לאלמנט נוסף. התחושה שפשתה במחוזותינו, לפיה אם ילדים קוראים, זה מספיק. לא צריך לדרוש מעבר. וכאן אני חולק על תפיסה קפיטליסטית זו. מחקרים מלמדים שהיכולת לחוות חוויה אסתטית אינה מולדת כי אם נלמדת. כלומר – אם נשאיר ילדים עם מוצרים תרבותיים פופולריים בלבד, ולא נחשוף אותם לאמנות גבוהה, הם לא יוכלו להבינה, לפענחה, או ליהנות ממנה.

גם בנייתו של טעם היא תוצר של הכרות עם סוגים שונים של יצירות ואופני הבעה. משרד החינוך לא אחת חוטא בחשיבה לפיה מה שפופולרי "עושה את העבודה", אולם האמת הפוכה: בית הספר אמור להפגיש את התלמידים גם עם מה שלא יפגשו בביתם. אחרת, מה הצורך בו? האם מישהו מדמיין נער בן 16 הולך לחנות ספרים ומבקש את "שירה" של ש"י עגנון?

בישראל של ימינו, אסור לכתוב ביקורת אמיתית. רק לחלק מחמאות לחברים, שכן אחרת, הסופרים, חבריהם ובני משפחותיהם ירדפו את המבקרים ויאשימו אותם בכל ההאשמות שבהן הואשמה המבקרת, שהעזה לומר שמדובר בספר לא מוצלח

וכאן אנו חוזרים לתפקיד שלנו, המבוגרים. הביקורת שפרסמה עפרה רודנר ב"הארץ" אינה מופנית לילדים. זוהי ביקורת של מבקרת שבקיאה בתחום, המופנית אל קהל המבוגרים. כך גם מחקר ספרות הילדים כולו – מבוצע על ידי חוקרים מבוגרים, כשקהל היעד של היצירות הוא ילדים. ניתן כמובן לתמוה על כך ולומר ש"רק ילדים יודעים מה ילדים אוהבים". זוהי חשיבה שמבטלת את תפקיד המבוגרים בחינוך ילדיהם ובתיווך העולם המקיף אותם. אם רק ילדים יודעים מה הם אוהבים, מדוע שלא נניח להם לנפשם לצפות בסדרות מצוירות 12 שעות ביממה? מדוע ללמד אותם קרוא וכתוב, חשבון, ורחמנא ליצלן – היסטוריה?

התשובה ברורה. משום הרצון שלנו להכינם לחיים בעתיד, כבוגרים בעלי חוש ביקורתי, שמבינים המבחר התרבותי העצום – ובוחרים את מה שמתאים להם. זה בידיהם, אם נמלא אנחנו את תפקידנו. זאת כמובן בתנאי, שיישאר מי שיש לו אומץ לבקר ספרי ילדים. במציאות הזו, מי יעז להסתכן בשיימינג ובמאות תגובות על טיפשותו וחוסר שפיותו?

פרופ' שי רודין הוא חוקר ומרצה לספרות באקדמית גורדון לחינוך, חיפה