המלחמה, כמו שהיא

המלחמה גובה מהחיים מחיר בלתי נסבל. אבל המלחמה נמשכת. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. מרבדי הפרגים והכלניות ודם המכבים הם האסתטיקה שהטבע מציע לאידיאולוגים הרומנטיים, כדי שיכסו על הדם שנשפך. המלחינים עמלים ומזיעים על המנגינה ההיא, שאי אפשר להפסיק.

בא אחד כמו דלטון טרמבו, לא מהסופרים והתסריטאים הגדולים, ועקר את כל אשליית מרבדי הפרחים. שלא יכסו על המציאות של המלחמה. והוא מביא את מהדורת החדשות: במלחמה צעירים נהרגים, לעיתים בהמוניהם; מהקרב חוזרים פצועים ונכים. והלומי קרב. סביב טנק אחד שנפגע מאש אויב ומפקדו נפגע ונהרג, כפי שטנקיסטים נפגעים כשנשק נ"ט פוגע ברכבם, תמצא לעיתים עוד שלושה הלומי קרב לפחות. אלה יחוו עליות וירידות לאורך יותר מ־50 שנה וימשיכו לפזר על סביבותיהם את הרסיסים. תחשבו מה זה עושה לחברה כמו החברה הישראלית.

להבדיל מטרמבו, מחבר "ג'וני שב משדה הקרב", אני לא מסוגל להגיד בגלוי מה באמת קורה ומה אני חושב על האדים, הרסיסים והרשפים שעפים מהטנק או מהחפירה או מהיעד המבוצר ואופפים את סביבתנו לאורך ימים ושנים. במונחים האינטימיים של החברה הישראלית זה נורא מדי, כואב מדי. ועדיף לשתוק.

ייתכן שמה שעזר לטרמבו להתגבר על המעצורים של הכתיבה על הדברים הקשים הוא העובדה הפשוטה שגם הוא היה תועמלן אידיאולוג, אם כי בעל יכולות וירטואוזיות. הפצוע שלו, ג'וני בונהם, מעיירה בקולורדו, כלוא כדברי הסופר בגופו הקטום. הוא סגור שם באפלה כמו בקבר חתום. היומרה הספרותית גבוהה ביותר, וההצלחה החלקית, המבעיתה, של טכניקת הכתיבה היא זו שהשאירה אותו כיצירה שלא תיגמר כנראה לעולם, מאז נכתב ויצא לאור בספטמבר 1939.

היומרה הספרותית גבוהה כי הטרגדיה הנוראה היא קפקאית. כשמדובר במלאכה יצירתית, הביטוי "להיכנס לעורה" של דמות מסוימת מקבל מובן של פשוטו כמשמעו. מי היה מעז להיכנס לתודעתו - הדבר היחיד שנותר לדמות אחרי פציעתה הנוראה בקרב במלחמת העולם הראשונה - של אדם במצבו של ג'וני? טרמבו עושה את זה. לאט־לאט ובהדרגה הקורא לומד גם הוא על מה שקרה לו. אבל טרמבו חוזר שוב ושוב לימי הנעורים בעיירה, לאהבות, לבילויים, לחגים המשפחתיים, לעבודה הקשה שחווה ג'וני בטרם נקרא על ידי הדוד סם בנוסח "הצבא קורא לך, מותק".

והמטרות נעלות ונשגבות: "הם תמיד נלחמים למען משהו, המנוולים, ואם מישהו מעז לומר לעזאזל עם הלחימה... הם צועקים 'פחדן, פחדן'. אם לא נלחמים למען החירות אז נלחמים בשביל העצמאות או הדמוקרטיה או החופש או ההגינות או הכבוד או המולדת או משהו אחר שאין לו שום משמעות". במקום אחר הוא מזכיר את "זכות ההגדרה העצמית" ואת "14 הנקודות" - שני נושאים המזוהים עם הנשיא הדמוקרטי הפרוגרסיבי ווילסון, שהכניס את ארה"ב למלחמה ובכך הביא לסיומה.

טרמבו חזה בספר את המלחמה האיומה שתפרוץ, שנקראה אחר כך מלחמת העולם השנייה. אבל גם הוא העדיף שהספר הפציפיסטי האנטי־מלחמתי יישאר החל משלב מסוים במחסנים ולא יופץ לחנויות. מועד ההתמרדות של הסופר נגד ספרו אומר הרבה: זה היה ב־1941, כאשר היטלר החליט לתקוף את סטלין ולפלוש לבריה"מ. טרמבו פשוט היה חבר מפלגה, וחבר ממושמע, מהבציר של הסכם ריבנטרופ־מולוטוב שאפשר את תחילת המלחמה והשואה שבאה בעקבותיה. חברי מפלגה סברו, כמו שניתן להבין מ"ג'וני שב משדה הקרב", שאסור להתגייס למלחמה, שסטלין והיטלר הם חברים, ושהמלחמה היא "אימפריאליסטית". רק כשרוח ההשמדה פנתה לפתע נגד בריה"מ הקומוניסטית, אז הקומוניסטים - שהפיצו תעמולה אנטי־מלחמתית - התגייסו ושבו אל שדה הקרב.
הקומיסר של התסריטאים הקומוניסטים בהוליווד, ג'ון הווארד לוסון, הורה לחבריו שבכל תסריט יכניסו חמש דקות של הטפה קומוניסטית. גם בספר של טרמבו אפשר למצוא את ההטפות התעמולתיות האלה, והן החלק הפחות טוב בספר.

החברה הישראלית נפתחה בהדרגה לספר המחאה הזה במפגש ישיר. לא מפתיע שזה קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהספר תורגם לראשונה (ב־1974) ויצא בהוצאת תמוז הבלתי נשכחת של אהרון בר, שגם תרגם את הספר. התרגום החדש, של יותם בנשלום, מעולה ועדכני ולא מורגשת שום חריקה של השפה. היא קולחת כזרם תודעה ללא פסיקים, אבל עם נקודות.

"ג'וני" חדר בעקיפין לתודעה הישראלית עוד לפני התרגום הראשון. בספרו "הצד השני של המטבע" טען אורי אבנרי שהחליט להראות לישראלים את מחיר המלחמה הבלתי נסבל, מעבר לתעמולה הנכבאית. בבית החולים שבו מחלים הגיבור, בן דמותו של אבנרי, מאושפז גם פצוע חסר זהות, חבוש כולו, שמשמיע במשך ימים רבים גניחות עד שהוא משתתק. יורם קניוק הציג אותו שוב ב"חימו מלך ירושלים".

באותה תקופה, סוף שנות ה־30, דווקא עם התעצמותם של הנאצים בהנהגת היטלר, התגייסו יוצרים גדולים בכל התחומים כדי ליצור חומרים אנטי־מלחמתיים. ולמה לא? הרי אפשר היה לחזות שעוד מלחמה מתרגשת, אז צריך להילחם נגד המלחמה - גם אם זה מחזק את מדיניות הפייסנות במערב ומקעקע את יכולת העמידה וההרתעה של הדמוקרטיות.

כך כתב ברטולד ברכט את "אמא קוראז'" (1939), ורנואר ביים את סרט המופת שלו, "האשליה הגדולה" (1937). לאחר המלחמה, כשהתפתחה עוד מלחמה - הקרה - כתב ארתור מילר את "כולם היו בניי". מעניין ש־20 שנה אחרי "ג'וני שב..." כתב טרמבו תסריט לאפוס קולנועי ידוע מאוד, שדווקא די מפאר את המלחמה. זאת היתה מלחמת השחרור בגרסת אוטו פרמינגר, "אקסודוס". הגיבור לא סגור בקופסת תודעתו וגופו, אלא יש לו עיניים כחולות והוא יפה כמו פול ניומן.

טרמבו השתחרר אז מהרשימה השחורה הזכורה לשמצה ולקח את כתיבת התסריט מידיו של אחד הפחות מוכשרים ב"עשרה של הוליווד", אלברט מלץ. הם וחבריהם נעצרו ב־1948 בעקבות סירובם לשתף פעולה עם הוועדה לחקירת פעולות לא־אמריקניות בהוליווד וסימנו את המאבק במקארתיזם. "ג'וני שב משדה הקרב" הוא יצירה שטוב להכיר. הוא כואב בלי להיות בכייני, וזה לא מקובל בשמאלץ הישראלי של דם ודמעות ופלדה.

ג'וני שב משדה הקרב, דלטון טרמבו, תרגם: יותם בנשלום, הוצאת ידיעות ספרים, אחוזת בית, 232 עמ'