כשחושבים על הספר החדש של אורלי קסטל־בלום ביחס לסיפורים הראשונים שלה, נוצרת מין תמונת מראה - היפוך שהוא גם אותו הדבר. כאן אין גופות ודימומים או אמא שמשרטטת את מפת ארץ ישראל על גבי התינוק שמצאה בתוך שקית. הזוועות הן אפורות. במקום באפלת הנפש המסויטת או בדירת הפרוורים, "לא רחוק ממרכז העיר" (כשם קובץ הסיפורים הראשון שלה), הן קורות בחוץ, לאור יום ובמרכז העיר - ליד לונדון מיניסטור בתל אביב. הבית, שהיה בהרבה מהסיפורים הראשונים קֵן של טירוף, הוא עכשיו מפלט אחרון של שפיות מפני האימה שבחוץ. אבל בסופו של דבר זהו אותו בית, שההיטלטלות שלו בין האימה למפלט ממנה היא מה שעושה אותו למה שהוא.
הגיבור, מר ז'וז'ף שימל הנינוח ושוחר הטוב, מתגורר בדירה רועשת ומפויחת שרכש בשדרות שאול המלך בתל אביב, שלא ממש מצליחה להגן עליו מפני החיים הכאוטיים שבחוץ: הוא שומע היטב את כרוזי האוטובוסים, מריח את אדי הדלק ורואה את האורות האדומים והכחולים של רכבי המשטרה וההצלה כשהם נלכדים בזגוגיות החלונות.
הוא לא מרגיש בבית, אבל מאז פוטר מעבודתו כמורה מן החוץ חסר קביעות בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב, הוא מעביר את ימיו בהסתגרות. אלמלא הטיולים השכונתיים עם הכלב דמוי התחש שלו, לא היה יוצא כמעט בכלל ונשאר לבלות את ימיו בטיפול בחפצים הרבים השוכנים בדירתו. הוא מגדיר את חייו "חיים שבהם המשימה היחידה שאני מטיל על עצמי כאדם היא לגור, עם כל תחזוקת הבית ותכולת הבית, הכוללת גם אותי".
הגיחות שלו החוצה מהמקלט הלא מוגן בדירתו הן מסעות חקר קצרים במרחבי האכזריות והעליבות של מרכז תל אביב. לא בכדי הספר הזה נקרא "ביוֹטוֹפ", כשם עבודת החקר של תלמידי המגמה הביולוגית על בתי גידול של אורגניזמים למיניהם. כמו תלמיד סקרן שהופך אבן כדי לגלות את הרמשים שנמחצו תחתיה, גם ז'וז'ף שימל ממפה את היצורים האומללים שהוא רואה מתחת לביתו, את חסרי הבית והמכורים מבאי המרפאה הסמוכה, המספקת להם את תחליף הסם מֶתאדוֹן, ומאפיין אותם: "תשעים מעלות" הוא זה שהולך כאילו הוא מקופל לשניים, "מאה ושמונים מעלות" הוא זה שראשו פונה הפוך לכיוונו המקורי, "כובע צף" הוא זה שראשו הקטן נעלם בתוך הקסקט, ולצידם "בעל הניילונים", "המשרדי", "ההולך" ועוד.
הפרויקט המחקרי ב"ביוטופ" מבוסס על תצפיות של פני השטח: אין כאן תשוקה לפענח "מבפנים" את חייהם של דרי הרחוב (כשז'וז'ף שימל לא רואה כמה מהם הוא פשוט מציין שלא נצפו עוד; לכל היותר הוא כותב שאולי הלכו לעולמם). אין כאן גם תשוקה לפצח את שוק הנדל"ן המקומי ואת עוולותיו. אלה ממילא זועקות לשמיים, גלויות, אפילו אבן לא צריך להרים כדי לגלות אותן. מספיק לראות שליד מוכי הגורל בסביבות לונדון מיניסטור, מהעבר השני של הרחוב, עמלות בקביעות משלחות של פועלים על ניקוי הבריכה הדקורטיבית למרגלות המגדל הנוצץ, לשאוב ממנה את הלכלוך שמפריע לתנועה היפה של האדוות.
המבט כאן הוא לא מבט בולש ופולש - זה מבט משתומם. ז'וז'ף שימל רואה ושומע את מה שניתן לראות ולשמוע בהליכה קלה, בשיחה קלה, ושומר ממנו מרחק תמידי של שאלה. הוא לא זועם, לא מוחה בפה מלא, לא חרד, לא מרחיק בדמיון על מה שמתרחש מחוץ לטווח השגתו, לא מזדהה עד כדי הקרסת מרחק ההתבוננות. הוא מתצפת על נוף שנראה לנו כבר רגיל לגמרי, למרות שאין בו שום דבר רגיל. ההשתוממות כוללת שאלה מסדר שני - היא לא רק שואלת מה אני רואה, אלא איך זה שעד עכשיו לא ראיתי? או: איך מתרגלים לזה עד כדי כך שמפסיקים לראות את זה?
התצפיות של ז'וז'ף שימל על בית הגידול האקולוגי שלו מגלות סביבו אינספור השתקפויות מקומיות של בית ואין־בית, שמאוחר יותר בספר גם סופחות אליהן משמעויות לאומיות, כשהוא מתחיל לעבוד בחברה שעוזרת לעולים חדשים מצרפת להתאקלם בביתם הלאומי. גם הבית הלאומי נתפס כאן, לפני הכל, במובן הלא־מטאפורי ("עלייה לישראל כמוה כשיבה לבית ההורים. כשאדם חוזר אל הוריו הוא חש בה בעת הן דחייה והן שייכות, הן כישלון והן ביטחון... הסתירה טבעית, עם שלושה סימני קריאה"), ושימל מסתבך בקשר שבין הבית הלאומי והפיזי הכפול שלו עצמו, כיליד צרפת וכבן לאב יהודי ולאם פרוטסטנטית, שיש לו שני בתים לאומיים ולמעשה אף לא אחד.
שיטוטיו של ז'וז'ף שימל בסביבות הבתים הכפולים שלו בניסיון לחקור את מושג הבית (בִּיוּתופ, אולי), עוד יגלו לו, כצפוי, את הפער שבין התפיסה הסמלית של הבית כמקום מוגן לבין הפריכות הפיזית שלו: מצבור של טיח, דלתות וזכוכית, שלא באמת יכול לעמוד בפרץ ולהגן עליו מפני הג'ונגל הרוחש שם בחוץ. אבל דווקא החלק של הספר שבו העלילה רצה והטיפוסים נעשים מחורפנים יותר ומצחיקים יותר, גם מפר את האיזון הדק ועתיר הניואנסים של נימת ההשתוממות המרוחקת, זו שמשחקת על הסף שבין הביתי לבין מה שפרויד כינה האל־ביתי (הזר שמצוי דווקא בלב המוּכר).
הכתיבה של קסטל־בלום מפליאה לתצפת על אובססיית הבית הישראלית לא משום שהיא יורדת לעומקה או חושפת עליה משהו שלא ידענו קודם, אלא דווקא משום שהיא עצמה כל כך בלתי מקורקעת: היא לא נותנת לקוראים שלה הרבה להיאחז בו מלבד הקול המאוד טיפוסי שלה. היא לא נזקקת לתובנות המרעישות המוצקות על מצבו ההזוי של שוק הנדל"ן הישראלי כדי לעגן בהן את עצמה. העוגן שלה נמצא לפני הכל באינטונציה המזוהה איתה כל כך, שמטמינה בתוך כל משפט ומשפט את המבט המשתומם שדרכו היא מספרת על מה שז'ורז' שימל מכנה ה"גראונד זירו" שלנו - אזור האסון שהוא היום־יום השקוף והיציב ביותר שלנו.
אורלי קסטל־בלום, ביוֹטוֹפּ, הספריה החדשה, 233 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו