בתולדות התרבות המערבית שבה ומופיעה דמות המשורר העיוור. העיוורון מקנה למשורר (וכך גם לנביא העיוור) את מתת הראייה הנשגבת, שאינה מנת חלקם של האנשים הרואים. כבר ב"אודיסיאה" מופיע המשורר דמודוקוס, שהמוזה מעניקה לו את מתת השירה כפיצוי על עיוורונו: "אוֹר עֵינָיו לָקְחָה מִמֶּנּוּ, וַתִּתֶּן לוֹ זִמְרָה מַנְעִימָה" (בתרגום טשרניחובסקי), ומסורת ספרותית רבת שנים מספרת כי גם הומרוס עצמו היה עיוור. הכתיבה והעיוורון נשזרים בשרשרת ארוכה מאז הומרוס ועד לימינו, וחרוזים נוספים משמעותיים בשרשרת זו הם ג'ון מילטון, ג'יימס ג'ויס וחורחה לואיס בורחס - דמויות היסטוריות שהעיוורון העלה אותן למדרגת מיתוס.
קל להפוך את דמות המשורר העיוור לסמל ולדמיין דמות רומנטית ומיוסרת. בהחלט ניתן לעשות זאת גם לחתן פרס ישראל, המשורר ארז ביטון, שהעיד כמה פעמים: "אלמלא הייתי עיוור, לא הייתי משורר". עם זאת, אסור לשכוח כי המשורר העיוור הוא אדם אמיתי שברגע אחד חשך עליו עולמו - פשוטו כמשמעו.
"תפרים", ספר השירים התשיעי של ביטון, מנסה לקלף את הממד המיתי מן המשורר העיוור ולחשוף את האדם הפצוע שמאחוריו. במוקד הספר ניצבת סיבת עיוורונו של ביטון: הפציעה מ־19 בנובמבר 1951, שנגרמה מרימון יד שהתפוצץ בידיו כשהיה בן 10 בלבד. ספר זה אינו אלא דיוקן עצמי של הפצע הפתוח, תרתי משמע, שביטון נושא עימו יותר מ־70 שנה. לא בכדי הספר נפתח בציון "יבש" של תאריך הפציעה ומקום התרחשותה: "ב־19 בְּנוֹבֶמְבֶּר 1951 / בִּרְחוֹב כ"ט בְּלוּד בֶּחָצֵר / יֶלֶד עָלָה בְּעָשָׁן / וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיִּתְפֹּס בְּבִגְדוֹ / וְנָפַל / וְזֶה הָיִיתִי אֲנִי".
ביטון כתב בעבר הן על ימי ילדותו בלוד והן על פציעתו, ואף הקדיש רבים משיריו לעיוורון. כך, למשל, בשירו הנודע "בְּכָל אִישׁ עִוֵּר / נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר / הַמְבַקֵּשׁ לִשְׁעֹט / לַמֶּרְחַקִּים". עם זאת, בספר זה ביטון מקלף משיריו שכבות פואטיות של אסתטיקה וסגנוּן, וכותב על הפציעה באופן החשוף והגלוי ביותר. שירי הספר נקראים כמעין ממואר אוטוביוגרפי, שנפתח ברגע הפציעה ומגולל בפני הקוראים את ימי בית החולים, את השיקום ואת ההבנה כי לעולם לא יראה שוב: "הִנֵּה הַיֶּלֶד הַזֶּה / הוּא עִוֵּר, עִוֵּר! / עִוֵּר גָּמוּר / וּלְעוֹלָמִים".
ביטון חושף את תחושות האשמה והבושה הקשות שליוו אותו כילד, ואת יחסם הקשה של חבריו ובני משפחתו אל פציעתו. התיאורים הקשים ביותר בספר הם הרגעים שבהם ביטון מספר על ייאושה של אמו ששלחה אותו לקבץ נדבות, על יחסם של שכניו ובני כיתתו שסיפרו לו כי התאונה קרתה לו בשל מעשיו הרעים, והשירים על משפחתו שהכריזה עליו כמת ועל אחיו שהתנכרו לו: "לָמָּה אֲנִי נִסְעָר כָּל כָּךְ / מִפָּרָשַׁת יוֹסֵף וְאֶחָיו [...] וְאַחַי לֹא רָעִים הָיוּ / וְלֹא בְּזָדוֹן חָשְׁבוּ אוֹתִי לְמֵת / וְנָתְנוּ לִי לִחְיוֹת עַל סַף הַבּוֹר [...] אֲנִי נִסְעָר שׁוּב לִקְרֹא אֶת פָּרָשַׁת יוֹסֵף / הוּא יָצָא מִן הַבּוֹר / אֲבָל אֲנִי עַל סַף הַבּוֹר / כָּל הַיָּמִים".
אף שהילד העיוור עזב את ביתו, למד ורכש השכלה (דווקא מפני שהיה עיוור), זכה לעצמאות גופנית וכלכלית, הפך למשורר נודע ואף זכה בפרס ישראל, הוא אינו מציג את חייו כסיפור הצלחה הרואי. על הפצע הנורא, הנפשי והפיזי, אין נחמה, ומעל לכל מרחפת מעל הספר אמרת חז"ל: "עיוור חשוב כמת".
הקירבה של הספר לסוגה הממוארית מגיעה לשיאה בסיומו, שבו מתאר ביטון את המאורעות שמאחורי השירים בשישה קטעי פרוזה אוטוביוגרפיים. קטע הפרוזה החותם את הספר הוא הקשה מכולם: "בעצם, הוריי ראו בי מת למרות שנותרתי בחיים [...] התחושה שאני מת ליוותה אותי כל חיי [...] וכשהתחלתי להרעיף על הוריי קצבה חודשית ורכשתי עבורם מכולת, וכאשר שיפצתי את ביתם וכשעזרתי לכל אחי בעשרות אלפי שקלים, לא התמתנה תחושת הנבדלות וההכרה שממשיכים להתייחס אלי כאל מת". המשורר העיוור שבספר אינו נביא מיתי בעל מתת ראייה אלוהית. הוא נחשף כאדם פצוע ומצולק, שכל חייו נלחם בשבר נורא ומנסה להיחלץ מבור העיוורון.
ארז ביטון / תפרים, הקיבוץ המאוחד, 129 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו