עד העונג הבא

"ולדימיר" משתמש בתשוקה כזכוכית מגדלת, שמבעדה הוא מביט בהבדלים בין גברים לנשים • אבל הניסיון לשווק את הספר כקליל ומשעשע מחטיא את עומקו ואת עיסוקו במיניות ובכוח

האם התכחשות נשים לעונג שנגרם מקרבת זכר רב־עוצמה אינה סוג של מוות? מתוך הסדרה "מסירות, סיפור על אהבה ותשוקה"

על כריכת "ולדימיר" מאת ג'וליה מיי ג'ונאס נראית צללית של גבר, המתרווח להנאתו בתוך כוסית מרטיני. הדימוי הזה עושה עוול לספר. אמנם, פחות מהעיצוב הנורא של הכריכה האמריקנית, שם נראה פלג גופו העליון של גבר כשחולצתו פתוחה, החזה שלו חשוף וידו מושטת מטה אל עבר המפשעה, ובכל זאת - הניסיון לשווק את רב המכר האמריקני כספר קליל ומשעשע שתשוקה נוטפת מכל עמוד שלו, מחטיא את עומקו של "ולדימיר" ואת העיסוק החכם ומעורר המחשבה שלו בשאלות של מיניות וכוח, הסכמה וטראומה, שליטה ומחילה.

ולא שאין ב"ולדימיר" תשוקה. יש, ובשפע, אבל לא בפורמט המקובל בספרות הרומנטית התבניתית והשטחית. ג'ונאס - ברומן סוחף ומורכב שקשה להאמין כי הוא רומן ביכורים - משתמשת בתשוקה כזכוכית מגדלת, שמבעדה היא מביטה בהבדלים בין גברים לנשים. לא ההבדלים הביולוגיים מעניינים אותה, אלא האופן שבו החברה מִשְׁטְרָה ועדיין ממשטרת את תשוקתן של נשים. היא מתארת זאת בחריפות: בעוד גברים, בכל שלב בחייהם, מורשים לנהל את חייהם בהתאם לתשוקותיהם - לא רק אלה המיניות אלא בכל תחום: פוליטיקה, כסף, מעמד, קריירה, ספורט, אספנות, מוזיקה או אוכל - נשים אמורות להתבגר, להתמתן, לחכות בבית לבעל עם ארוחה חמה, לפחות במובן המטאפורי, ואם אינן מצליחות לאלחש את התשוקות שלהן - הן לומדות להסתיר אותן כדי לשרוד, ואם יש להן מזל, כמו למספרת, הן מתעלות אותן לכתיבה.

המספרת, שנותרת חסרת שם, היא סופרת ומרצה לספרות בקולג' שלומדים בו בעיקר ילדי עשירים באפ־סטייט ניו יורק. בעלה, שעמד בראש החוג לספרות, מושעה מעבודתו כאשר שבע תלמידות שלו לשעבר מאשימות אותו בקיום יחסי מין איתן, תוך ניצול יחסי מרות.
ההאשמות הללו אינן ניחתות עליה כרעם ביום בהיר. היא ידעה תמיד שבעלה שוכב עם נשים אחרות. למעשה, היא כנראה זו שהציעה את זה, לפני שנים, במצב נפשי אחר ובאווירה חברתית שונה לגמרי, כשחשוב היה לה לוודא שהיא והוא לא יהיו, חלילה, עוד זוג בורגני רגיל.

היא גם חוזרת ואומרת לעצמה שכל זה התרחש עוד לפני שנאסר במפורש על אנשי הפקולטה לקיים יחסי מין עם תלמידים, ואף שג'ון, בעלה, הוא פלרטטן מקסים וכובש, הן, התלמידות, רדפו אחריו, וגם להן - היא מדגישה - היה מה להרוויח מהיחסים הללו.
בארה"ב של 2022, כשתרבות הביטול ממשיכה לצבור אחיזה ותאוצה, נדרש מג'ונאס לא מעט אומץ כדי להעניק לגיבורה שלה מחשבות כאלה ולבחון אותן לעומק בלי ליפול לקלישאות. המספרת אינה מטיחה האשמות בנשים מתוך התגוננות, היא גם אינה מתעלמת ממצוקתן כדי לשמר את המעמד והיוקרה המתלווים לזוגיות שלה, כפי שקורה לעיתים במקרים הנחשפים בתקשורת. זוהי אישה שמבחינה חברתית שמרה במשך כל השנים על עצמאותה ורכשה הכרה מקצועית משלה.

כשהיא אינה ממהרת לפרק את הזוגיות שלה ולסלק את בעלה מחייה - כפי שכולם סביבה מצפים ובהמשך גם תובעים ממנה לעשות - זה מפני שהיא באמת אינה בטוחה שההתנפלות עליו מוצדקת. היא מתקוממלת נוכח הקלות שבה המתלוננות, ועוד יותר מהן מוסדות האוניברסיטה, ממהרים לחצות את הגבול אל עבר ההאשמות הפליליות ולתייג כל חוויה מינית שיש בה פערי כוח כטראומה.

כוח, כך היא חושבת, הוא הרי מעורר תשוקה ידוע וג'ון הרי מעולם לא התנה ציונים, קידום או המלצות בכך שמישהי תשכב איתו. האם הנכונות של נשים לייחס לעצמן חולשה, פגיעוּת, חוסר שליטה, חוסר יכולת לבחור ולהחליט, היא מעשה אנטי־פמיניסטי?

האם ההתכחשות שלהן לעונג העצום שנגרם להן מקרבתו של זכר רב־עוצמה אינה סוג של מוות? האם הליברלים הדעתנים הלהוטים בקמפוסים של אמריקה באמת לא שמים לב לכך שהם נואמים בעד פתיחות מחשבתית, רק כל עוד מסכימים עם דעותיהם?

ג'ונאס ממשיכה ועוסקת ביחסי כוח ושליטה לאורך הספר כולו. למעשה, אפשר לראות בבחירה שלה בשם ולדימיר - במקרה זה, מרצה צעיר ונאה במיוחד המצית במספרת בת ה־58 להבה שהיא חשבה שכבתה לפני שנים - רמז לנבוקוב ול"לוליטה" שלו.

ההקדמה לספר נפתחת במילים: "בילדותי אהבתי גברים מבוגרים ושמתי לב שגם הם אוהבים אותי. הם אהבו את הלהיטות שלי לשמח אותם, את תשוקתי למצוא חן בעיניהם. הם נהגו לקרוץ לי וסברו שיש בי בגרות שמעבר לגילי... שביעות רצונם ממני מילאה אותי עונג".
כך היה אי־אז בילדותה של המחברת, אבל עם השנים יחסי הכוחות הללו התהפכו. היא עצמה ניהלה רומנים עם גברים צעירים ממנה, שנשאו אליה עיניים מעריצות, ולדימיר מוצג במידת מה כמוזה שלה, המלאה עלומים והשראה, ובעצם, כך היא מדווחת, כיום היא מרגישה לא פעם "שאולי אני אכן גבר מבוגר ולא אישה לבנה מזדקנת..." משום שכמותם, היא חשה רצון בלתי פוסק למלא את החסר, תאווה לעוררות, ומקנאה בהם על כך שהם אינם מסוגלים להעלות בדעתם עולם שאינו מונחה לגמרי על ידי תחושת רצייה והשגה.

ולדימיר האמור נכנס לחייה של המספרת בדיוק ברגע שחומות הרוגע והשגרה שטרחה ובנתה סביבם נסדקות. בעלה מזומן לשימוע משמעתי בקולג', והיא עצמה מתבקשת בנימוס להשעות את עצמה מהוראה, משום שיש תלמידות - כך אומרים לה עמיתיה - שמרגישות כי עצם נוכחותה שם, כמי שלא סילקה את בעלה מהבית ולא יצאה בהצהרות פומביות של הסתייגות ממעשיו, היא פוגענית.

גם כאן ג'ונאס אינה ממהרת ליישר קו, אלא מעדיפה להניח למספרת שלה להתחבט ולפקפק. האם היא מתכחשת לכאבן של נשים אחרות? האומנם היא משתפת פעולה, כפי שמאשימה אותה סביבתה, ולרגע אפילו בתה היחידה? ולמה כשהיא בעמדת הכוח הדבר מעורר בה גועל במקום משיכה?

ואגב אותה בת - המספרת, השבויה לגמרי בתוך הדימויים המגדריים של דורה, עסוקה לא מעט (על אף יכולותיה האינטלקטואליות) בענייני רזון, עור מתוח ושאר התקנים שנקבעו עבורה כאישה המתקרבת לגיל 60, ושהמהפכה הפמיניסטית כבר אמורה היתה לדחוק לשוליים.

את בתה היא ניסתה לגדל אחרת, וכשזו בוחרת לחיות עם אישה - היא מאושרת על כך שהיא אינה כלואה, כמוה, בכלא ההטרוסקסואלי, שהיא אינה כינור שני (במקרה הטוב) או שפחה (במקרה הרע מאוד) לרצונותיו של גבר. המוּדעוּת הזו, כמובן, אינה מצילה אותה כשהיא מוקסמת על ידי ולדימיר הצעיר ומוצפת פתאום השתוקקות גופנית אליו. היא נחרדת מהמחשבה שיראה את גופה ומפקירה את עצמה למסע שיפוצים הכולל שיזוף מלאכותי, עיסוי נגד צלוליטיס והלבנת שיניים, וגרוע מזה - בוז עמוק לשקיות המתנודדות תחת זרועותיה ולשדיה, שבמקום להזדקר, כדוריים ומפתים, צונחים מטה, צינוריים וכמעט פאליים.

הסוף של "ולדימיר" מאכזב מעט. ג'ונאס לוקחת את קוראיה למין מסע סגירת קצוות ותיקון הריסות בחייהן של הדמויות, ונדמה שהגיבורה שלה, במקום להתעצם, עלולה לכבות שוב. אבל מאחר שהיא חריפה, מקורית ושופעת הומור, אפשר לקוות שצפויות לה (וגם לג'ונאס) שנים של כתיבה מצוינת. 

ולדימיר / ג'וליה מיי ג'ונאס, מאנגלית: שרון פרמינגר, ידיעות ספרים / פן הוצאה לאור, 295 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר