לז'אנר הבלש יש מסורת מכובדת בספרות העברית, מבתיה גור ועד שמעון אדף ודרור משעני. לעומתו, אחיו האפלולי - הנואר - לא זכה לעדנה תחת השמש הארץ־ישראלית הקופחת. אם סיפור הבלש עוסק בחיפוש אחר האמת, הנואר נוטה לעסוק במאבק מול הכוחות הזדוניים ורבי־העוצמה שמנסים לקבור אותה. ייתכן שהקושי של הז'אנר להכות כאן שורש קשור בין היתר בעובדה שישראל היא מדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם: קשה להאמין בכוחות שפועלים במחשכים, כשאלה תמיד יכללו בסופו של דבר את בן הדוד, השכן או החבר מהצבא.
"כליא ברק", רומן הביכורים של דריה שועלי, מצליח להתאים את הז'אנר למציאות הישראלית. בניגוד לנואר, שנוטה להעדיף את הקור והעגמומיות, העלילה מתרחשת במרכז הארץ בקיץ המהביל של שנת 2014. מבצע צוק איתן בעיצומו, אזעקות ויירוטים מנקדים את הנוף פה ושם, וגל החום שולט בכל. במוקד ניצבת מזל (מזי) מוריס, שוטרת לשעבר וחוקרת פרטית בהווה, עם עבר מורכב. משרד החקירות הקטן שהיא מנהלת - שכולל אותה ואת שני בני דודיה, בנג'י ותילי - עוסק בעיקר בתיקים קטנים של בגידות, עד שחבר מהעבר יוצר איתה קשר ומבקש ממנה לחקור את היעלמותה של אשתו, יסמין שכטר, בת למשפחה העשירה והחזקה בישראל. עד מהרה הגופות מתחילות להיערם, ומה שמתחיל כחקירה של היעדרות חושף שחיתות פוליטית בקנה מידה נרחב, סחר בנשים, גילוי עריות ושיתוף פעולה עם משטרים אפלים.
הספר כתוב בצורה קולחת, עם דיאלוגים חדים ואמינים ותיאורים שמלהטטים בין קומדיה, מתח והמשלב הייחודי של הנואר, עם משפטים כמו "זה היה מקום לאלכוהוליסטים מנומסים, כאלה שמקיאים בבית" או "הוא שיקר כמו שהוא נהג, בקלות ובמהירות", ולצידם פנינים כגון "השמש עברה את הסיגלון שעטף את הדירה מצפון־מזרח והתיישבה למזי בול בכאב ראש". התעלומה עצמה לא מורכבת במיוחד, והיא בסופו של דבר משנית ביחס לשאר הפרטים שנחשפים על משפחת שכטר ועסקיה. קצב זרימת המידע - רכיב קריטי בכל ספר בלש - מנוהל היטב ומסייע לספר להישאר מותח לכל אורכו. הדמויות ותיאורי האווירה תורמים אף הם, אף שקל לעיתים ללכת לאיבוד בין דמויות המשנה והאינטריגות המרובות.
לצד העלילה, כוחו של "כליא ברק" נובע במידה רבה מהדמות הראשית שלו. מזי היא דמות מרתקת: קשוחה, ממזרית, ועם זאת גם פגיעה מאוד ומעוררת אהדה. הספר בנוי למעשה כתעלומה כפולה, כשעברה של מזי - מות אמה, היעלמותו של אביה, המעבר בין משפחות אומנה ותקופתה במשטרה - נחשף אף הוא בהדרגה, ומתגלה כמעניין לפחות כמו סיפור היעלמותה של יסמין. הדמויות בכלל הן נקודת חוזקה: הגברים הקשוחים והנשים היפהפיות של הנואר מצטיירים כאן כאנושיים ופגועים בהרבה, ומערכות היחסים ביניהם כוללות הרבה עומק וחיבה.
נשים בלשיות אינן תופעה חדשה, אבל דמותה של מזי מציגה היפוך מגדרי מעניין במיוחד. בטוויסט על הקלישאה של הבלש האלכוהוליסט, מזי סובלת מהתמכרות למין, שעלתה לה בעבודתה במשטרה. ובניגוד לבלש הקשוח, הנוהג כ"זאב בודד", הרבה מהכוח שלה מגיע דווקא ממעגלי השייכות שלה, ובמיוחד מהקשר שלה עם בנג'י ותילי, משפחתה המאומצת.
הרבה מהזרות הנוארית כאן נובעת מהעיסוק בקצוות: מצד אחד משפחת שכטר הסופר־עשירה, שמתנהלת על הגבול שבין הון ובוהמה לבין משפחת פשע; ומצד שני העולם של מזי, של חקירות סמויות ושיטוטים בתחפושת בין ברים אפלוליים. לצידם מופיע עושר של דמויות ושל אתרים - מאולמות תת־קרקעיים בעיר העתיקה בירושלים עד למשרדים יוקרתיים במעלה מגדלי עזריאלי, מחווה היפית בשער הגיא ליאכטות במרינה בהרצליה.
האתרים והדמויות נמסרים כולם בצורה אמינה ובמבט העקום מעט של מזי וחבריה, מה שמאפשר למגוון הזה לעבוד מבלי להיות מעיק. נדמה כי העלילה מנסה לגעת בכמעט כל היבט במציאות הישראלית: מבצע צבאי ואזעקות, הון־שלטון, פערים כלכליים ועדתיים, יחסי יהודים־ערבים ועוד. לא נראה שלספר יש בהכרח מסר שהוא מעוניין להעביר לגבי משהו מהנושאים האלה, והם משמשים תבלין נוסף לסיפור.
יוצא הדופן הוא הנושא של מין ופגיעה מינית, שבו "כליא ברק" מטפל באופן מעניין ומורכב. מזי היא אדם מיני בצורה יוצאת דופן, ומחפיצה כמעט כל גבר שהיא באה איתו במגע; מנגד, דווקא היכולת לומר "כן" מביאה איתה את היכולת להתוות גבולות, לומר "לא" או "לא עכשיו". במקביל, מזי עצמה היא קורבן של ניצול מיני בידי אדם קרוב, שיחסה כלפיו נותר אמביוולנטי, והיא סבלה מאפליה בשל מיניותה. הפצע הזה הוא גם המקום שמתוכו מזי מגלה אמפתיה כלפי יסמין, אישה שאין לה איתה דבר במשותף. הפגיעה, למרבה הצער, היא אוניברסלית. "מילים לא היו מספיקות," היא חושבת תוך שיחה עם תילי ובנג'י, "להצעיד לנגד עיניהם את כל הנשים, במג"ב ובמשטרה, השוטרות והאזרחיות, שהאחים שלהן, הדודים שלהן, האבות שלהן, השכנים שלהן, המורים שלהן, המפקדים שלהן".
בדומה ל"הנוסעת האחרונה" של טל ניצן, ניתן לקרוא את "כליא ברק" כסיפור על נשים שנאבקות על האוטונומיה שלהן כנגד מערכת חזקה בהרבה, שמבקשת למשטר אותן או לנצל אותן לצרכיה.
בהקשר הזה, ראוי לציין שהסוף הוא נקודת התורפה של הספר: ההתרה מרגישה פשוטה באופן לא אמין, ובעיקר גורמת לכוחות העוצמתיים שמולם מזי מתמודדת להרגיש כמין נמר של נייר. אך בסיכומו של דבר מדובר בספר מתח כיפי ובעל ערך מוסף, ובקול חשוב שמצטרף לספרות הבלש העברית.
דריה שועלי / כליא ברק, הוצאת כנרת זמורה דביר, 320 ע'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו