אריק וייס: "בילדוּת שלי הבנתי שאין מי שידחף אותי קדימה, חוץ מעצמי"

מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?

"כשקיבלתי את התוכנית 'הכל כלול', לפני ארבעה חודשים. יש משהו בחזרתיות שבעזרתה אתה מצליח לייצר שינוי. סיון כהן האלילה התחילה את זה, ושינתה את נושא תאגידי המים בישראל. וכשמטפלים בנושא ומתלבשים עליו, מצליחים. יושבים עליו עד שמשהו משתנה, ולא מרפים. החלום שלי היה להחזיר להם, לחזקים, וקיבלתי פלטפורמה מאוד חשובה, לספר את ה'למה', לחשוף את האינטרסים שמאחורי הסיפורים ולקבל תוכנית יומית שמתעסקת בדיוק בזה. אני מת על זה".

מתי בפעם האחרונה כעסת?

"השבוע, כשקיבלתי תגובה מכעיסה ממשרד התחבורה שמרח אותנו. עשינו כתבה על עוד ילד שמת בתאונת קורקינט, והטריפה אותי התגובה של משרד התחבורה, 'אנחנו עושים מה שאפשר לעשות'. יש פה משרד תחבורה אימפוטנט. יש פה אינספור חנויות שאפשר להיכנס אליהן ולפתוח את המהירות של הקורקינט החשמלי שתהיה יותר מ־25 קמ"ש, ואפשר להגיע ל־100 קמ"ש - מה שהופך את הקורקינט לכלי הרג, ומשרד התחבורה לא סוגר את המקומות האלו ולא בודק את התאונות שבהן נפצעו או נהרגו אנשים. רופאים שאני מדבר איתם אומרים שאין איסוף נתונים. אפשר להגיד שכולם נוסעים כמו מטורפים, אבל יש פה גוף שאמור לטפל בנושא ולא מטפל בזה, וילדים מתים. זה מכעיס אותי, ובכלל, אני מתעצבן הרבה".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"התפללתי בכוונה גמורה ברגעיה האחרונים של אמי, אנה, ב־2016. היא שכבה בביה"ח שערי צדק והיא כבר לא תקשרה. היא חלתה באלצהיימר בגיל צעיר ונפטרה בגיל 60 ומשהו, וברגעים האחרונים התפללתי שהמוזיקה שהיא שומעת מגיעה אליה. השמעתי לה מוזיקה רוחנית, בודהיסטית. בכיתי שם כשחיכיתי שהאחיות יפנו אליה, אחרי שהיא כבר נפטרה. ניגשתי אליהן, והן לא ממש התייחסו אלי. זה היה רגע קשה. בכיתי שם ובהלוויה שלה.

"יש לי מערכת יחסים מורכבת עם אלוהים. גדלתי בבית חילוני גמור, ההורים שלי עלו מבריה"מ בשנות ה־70, אבל גיליתי שיש לנו במשפחה גם חרדים הארד־קור, מחסידות בבני ברק".

מתי בפעם האחרונה נתקלת באי־צדק? 

"לפני שבע דקות. זה סיפור שנחשפתי אליו בפרויקט שאני מנסה לקדם בתוכנית. בן אדם הסתבך בחובות עם חברה שנתנה לו הלוואה ומכרה את החוב שלו לגוף אחר, לחברה גדולה שמנפחת חובות, ומ־40 אלף שקלים החוב צמח ל־80 אלף שקלים, ואין לו איך לשלם את זה.

"יש מאות אלפי אנשים שנמצאים בבעיות כלכליות ובחובות, אנשים מצאו את עצמם בניקוד בנקאי מאוד בעייתי מאז רפורמת חוק נתוני האשראי, ואז הם סגורים בפני הבנק, אין להם אשראי והם לא יכולים להיכנס למינוס. האנשים האלה שקופים לגמרי, והפרויקט הבא שלי הוא ללכת על הראש של הרפורמה הזו, שאנשים לא מודעים אליה כמעט.

"אנחנו הופכים להיות אמריקה - מי שאין לו כסף, מרסקים אותו. וזה בדיוק מה שהרפורמה הזו עשתה - במקום להיטיב עם הרוב, היא דפקה את המיעוט. זה משהו שאני מנסה לדחוף לסדר היום הציבורי.

"תמיד הרגיזו אותי אי־צדק ועוולות, כי ראיתי את זה בעיניים. גדלתי בשכונה בעייתית, והסתבכנו כלכלית. אבא שלי נפצע במילואים, והעסק שלו, הוצאת ספרים, נקלע לקשיים. אמא שלי בדיוק חלתה, וכשהייתי בן 12 ההוצאה לפועל דפקה לנו בדלת. ראיתי מה קורה כשהמערכת ננעלת על מישהו ולא מרפה, וזה מה שאני רואה כל הקריירה, והיום זה מה שמניע אותי".

מתי בפעם האחרונה נשבר לך הלב?

"הסיפור של יונתן היילו שבר לי את הלב (היילו הואשם ברצח ירון איילין, אסיר משוחרר אשר תקף אותו מינית; ש"ז). אנחנו היינו הראשונים בחדשות 10 שאמרנו 'בואו נטפל בזה, בואו נאמין בסיפור שלו'. עד שנכנסנו לתמונה הוא היה חשוד ברצח, ואז קיבלתי טלפון מעורך הדין שלו שסיפר שאנסו אותו. כשפגשתי את היילו ראיתי בן אדם מבוהל ומבועת. הוא היה שק חבטות

כל חייו, והאדם שהוא רצח היה אדם שישב בכלא על הטרדות מיניות ואונס. אני חי עבור סיפורים כאלה, זה מה שמניע אותי. לחזקים יש מי שיגן עליהם, אני פה עבור החלשים.

"כשיונתן התאבד זה ריסק אותי. הסיפור שלו התחיל לייצר איזו תנועת מחאה, היתה תנועה סביבו והיה לו עו"ד מדהים. זה היה מסוג האירועים שכמעט־כמעט הצלחנו לייצר פה משהו. עשינו על זה פולו־אפ, ואני ליוויתי את הסיפור הזה מרחוק. הוא קיבל קיצור עונש, והרגשתי שהוא קיבל הזדמנות, אבל המערכת לא התמודדה איתו - לא בכלא ולא במעט הזמן שהיה בחוץ, והוא קרס. הרגשתי סוג של כישלון. אולי היה אפשר לעשות יותר. היתה בי תחושת החמצה".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הילדות שלך?

"החודש, כשפיניתי ארגזים מהבית של ההורים שלי ונתקלתי בתעודה שלי מביה"ס. היא לא היתה טובה במיוחד, הייתי תלמיד לא משהו. הילדות שלי היתה בסדר עד שהדברים התחילו להסתבך. היינו משחקים ברחוב, אבל זו היתה שכונת מצוקה, עם נרקומנים ברחובות. הוריי היו אנשי רוח שלא הבינו לאן הם הגיעו. אבא שלי, ג'ורג', היה אדריכל בסנט פטרסבורג, ופתאום, כשהם עלו לישראל ונתקעו בנווה יעקב, הם לא הבינו לאן הם באו. כשההורים שלי הסתבכו בבעיות כלכליות, מצאתי את עצמי מגיל צעיר עובד בשתי עבודות.

"כשאנשים שומעים מאיפה אני הם מופתעים. הם מניחים שאני גל"צניק, ילד שמנת מרמת השרון. לפעמים אני מספר ולפעמים לא, לפעמים אני מהנהן בשתיקה כדי שימשיכו הלאה. כמו כל ילד של עולים, התביישתי קצת בהורים שלי. לקח לי זמן עד שהבנתי שלא צריך להתבייש בזה, שזה חלק ממה שהייתי וזה בנה אותי. אני לא כועס על הילדות שלי, היא נתנה לי הרבה כלים והבנה שאין מי שידחף אותך קדימה. אם אדם רוצה לייצר משהו, הוא צריך לייצר את זה בעצמו".

מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?

"לעיתונאים יש תחושה שאם הם באים לעבוד, הם מוגנים. כשאתה מסתובב עם צלם, אתה מרגיש מוגן גם אם אתה ברמאללה באמצע הלילה. הפעם האחרונה שבה הרגשתי ככה היתה בפרעות בלוד. הסתובבנו שם לילה שלם, אני וצלם וצוות מג"ב, וחטפנו מטח של אבנים. שני בקבוקי תבערה התפוצצו לי ליד הרגל, ורק בדיעבד הבנתי מה קרה שם. הייתי בלי קסדה, ולא הבנתי בכלל מה קרה, רק צעקתי על הצלם לצלם. הכל היה יכול בקלות להיגמר אחרת, אבל אתה לא חושב על זה, אלא בדיעבד.

"האירועים בלוד היו חוויה מטלטלת עבורי, כעיתונאי שמאמין בדו־קיום ובטוב של אנשים. מצאתי את עצמי במקום שבו הכל קרס, רכבים שרופים מימין ומשמאל ותושבים שאין מי שיגן עליהם. ככה נראית קריסה של תפיסת עולם, וגם של אמון ברשויות. האמון לא שוקם מאז, וזה מאוד עצוב. היה לי באמת עצוב לראות את התושבים שם".

מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?

"לפני כחודשיים נסענו לתאילנד והיה אדיר. חגגנו בת מצווה מאוחרת לשתי הבנות שלי, נועם ועופרי, שיש ביניהן פער של שנה. יש לי שתי טינאייג'ריות, ובתאילנד גילינו מחדש כמה הילדות נפלאות, מעמיקות ומצחיקות - וכל מה שהיה צריך זה שלא יהיו להן מסכים, חברות, חוגים ולימודים, ושאנחנו לא נעבוד כל הזמן.

"הבנות כל הזמן מלמדות אותי שיעורים על החיים, אני לומד מהן הרבה, וגם מאשתי, הדר. היא מנהלת תחום ביחידה לטיפול במבקשי מקלט. הכרנו לראשונה בגיל 17, כשעבדנו באותו בית קפה ירושלמי. בהמשך נסעתי לחו"ל, וכשחזרתי, בשנת 2004, היא היתה השותפה שלי לדירה. בלילה הראשון שבו חתמנו על החוזה יצאנו לבלות, ומאז הפסקנו להיות שותפים".

מתי בפעם האחרונה אימצת חיה?

"לפני שנים אימצנו את מואיז הכלב. הוא בן 15 עוד רגע, והוא יותר שטיח מכלב. קשה לו, הוא סובל מכאבי גב ומתקשה לזוז. מצאתי אותו ברחוב, בגינה ליד שינקין. הבאתי אותו הביתה ואמרתי לאשתי 'תכירי, זה מואיז'. היא התעצבנה עלי בטירוף, כי היא לא רצתה כלב, אבל היא התרגלה אליו והיום כולם מתים עליו. יש הרבה כלבים בחוץ שמחפשים בית. תאמצו כלבים!"

מתי בפעם האחרונה היית גאה?

"לפני חודש עשיתי סיבוב בשוק הכרמל במסגרת כתבה, וישבתי עם הומלס על ספסל. סיפרתי לו שיש לו אפשרות לאכול בחינם בשוק. סגרנו עם בעלי שישה עסקים שונים שאם מישהו מבקש לאכול אצלם ואין לו איך לשלם, הם נותנים לו לאכול בחינם. לכל בית עסק כזה יש מדבקה, וככה ניתן לחסוך את המבוכה. אם אתה רעב ואין לך איך לשלם, אתה מצביע על המדבקה ומקבל מנה. ישבתי עם ההומלס הזה וסיפרתי לו על המיזם, והוא היה מבסוט. ואני הייתי גאה במערכת כי עשינו משהו. בכל פעם שאתה מייצר קמט בעולם, אתה מבסוט מעצמך.

"הסיפור הזה התחיל כשהייתי עם הבת שלי בבית קפה מפונפן בכיכר המדינה. המקום היה מפוצץ, ואז נכנס הומלס, לקח סנדוויץ' ויצא. עובד המקום התחיל לצרוח עליו, רדף אחריו וביקש את הסנדוויץ' בחזרה - וההומלס החזיר. ניגשתי אליו, שאלתי אותו מה הוא רוצה לאכול, קניתי והבאתי לו. הטריפו אותי הצעקות עליו. למה להביך אותו? אם אדם הגיע למצב שבו הוא נכנס ולוקח סנדוויץ', כנראה הוא צריך את הסנדוויץ'.

"היום, בתוכנית, אנחנו שואפים שהמיזם הזה יגיע לכל הארץ. אם כל אחד יתרום משהו קטן, זה יעזור. אני מאמין שהאדם טוב מטבעו, ורק צריך לתת לו את ההזדמנות".

מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות החברתיות?

"היום, ויש לי יחסי אהבה־שנאה עם הדבר הזה. במשך תקופה ארוכה הסתפקתי בטוויטר, כי זה כלי של עיתונאים והוא גם אינפורמטיבי, אבל הוא לא באמת משמעותי אם אתה רוצה להוציא דברים החוצה. אז לאחרונה נאלצתי לחזור לפייסבוק ולאינסטגרם, וזה מתיש כי אתה צריך כל הזמן להמציא את עצמך מחדש כדי להגדיל את הקהל. אבל ברגע שאתה מגדיל את הקהל מגיעים סיפורים, וכמות העוולות שמגיעות אלי היא מטורפת. רבע מהתוכנית היא מאנשים שפונים אלינו. כל עיתונאי חייב להיות ברשתות החברתיות, גם ככלי עבודה, והעמוד של התוכנית מאוד פעיל וחזק".

מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?

"כשהייתי צריך להבין איך אני מתמודד עם הנסיעה לתאילנד. אני לא מתעניין יותר מדי בכסף, אחרת הייתי עושה משהו אחר בחיים. אני אמביוולנטי כלפי כסף. יש לי המון חברים שברחו להיי־טק ועושים הרבה כסף ואני לא יודע כמה הם מרוצים בחיים, עושה רושם שכן. לפעמים אני משתעשע במחשבה הזו, אם העולם הזה שדי גוסס הולך לקבור אותי בתוכו. אבל בגלל שאני מחפש משמעות אני לא שם כרגע.

"הילדות השאירה בי שריטה, ואני חושש שיבואו מההוצאה לפועל, כי מי שגדל ככה לא שוכח. זה מנקר בך כל הזמן, לדאוג ליום המחר ולחסוך, וזה לא פשוט. הכל פריך, ואתה רואה באיזו מהירות הכל יכול לקרוס. יש צל שמרחף מלמעלה, אבל היום אנחנו בסדר".

מתי בפעם האחרונה צפית בריאליטי?

"לקחתי את הבת שלי לאירוע הפתיחה של 'האח הגדול' והיא מאוד שמחה. אני ישבתי בצד וקראתי ספר, אז צחקו עלי. אני לא אוהב במיוחד ריאליטי. אני אוהב לצפות בדוקו, יש המון סיפורים מופלאים בחוץ, סיפורים שמעיפים לך את הראש וסיפורים מרגיזים, ואם יש סדרות טובות אז זה גם עובד לי".

• • •

מתי בפעם הראשונה יצאת לעבוד?

"לא הייתי תלמיד טוב ואין לי בגרות. באיזשהו שלב הבנתי שאם אני צריך דמי כיס אני צריך לעבוד, ומכרתי תכשיטים בכיכר החתולות מגיל 13. מאז התגלגלתי לכל סוג של עבודה שאת מדמיינת. עבדתי בעיתונות, ובבתי קפה ובברים כברמן, ובתכשיטים, בתור זה שמנקב חורים באוזניים ובאף. עברתי הרבה עבודות לאורך השנים, ותמיד עבדתי בשתי עבודות. היום, כשאני מסתכל על הבנות שלי, שרק לאחרונה התחילו

לצאת מהבית לבד לנסיעה ברכבת, וחושב על זה שבגילן כבר עבדתי כל הלילה - זה נראה לי מוזר. אבל זו היתה תקופה אחרת, והייתי זקוק לכסף משלי, כי לא היה להורים שלי לתת לי. אחרי הצבא תפסתי את עצמי בידיים ולמדתי באוניברסיטה הפתוחה. סיימתי תואר במדעי החברה והרוח בהצטיינות, כי היה חשוב לי שיהיה לי תואר"

אריק וייס: בן 44, עיתונאי, מרצה ומגיש טלוויזיה. נשוי ואב לשתיים. תושב מזכרת בתיה. החל את דרכו במקומון "כל העיר" והיה כתב ב"מעריב". בהמשך הצטרף לחדשות 10. שימש כתב תחקירים מגזין בחדשות 13, ומגיש אורח. כיום מגיש את התוכנית "הכל כלול" בערוץ 13, ומרצה באוניברסיטת תל אביב

shirshirziv@gmail.com