כשמבנה השוק מעוות יש צורך ברשות תחרות חזקה שתמנע את מה שבמבנה שוק תקין כמעט לא היה דורש פיקוח כלל.
תהליכים היסטוריים הביאו לכך שבישראל היצרניות הגדולות הן גם המפיצות הגדולות. האוטו שלנו, הכחול והאדום, הביא לנו ביצים וחלב כשלא היה אף אחד אחר שיכול היה לעשות זאת. יכולת ההפצה הזו הפכה להיות המונופול מתחת לאפו של הרגולטור, שמסתכל על הייצור ומתעלם מהבעיה הגדולה יותר – ההפצה.
כשחברת יינות ותיקה חולשת על קווי אספקה ארציים - היא גם חולשת על המדפים. במצב הזה אין שום סיכוי לתחרות הוגנת על המדף. מי שרוצה לגדול צריך להציע עצמו למכירה לענקים. זו לא בעיה להתחרות בבייגלה של אסם, כל מאפיה קטנה יכולה לעשות זאת. אבל איך היא תגיע עם מוצר הפרימיום שלה למדפים? ליוניליוור הפתרונים!
ולא, זהו לא כתב האשמה ליצרניות הגדולות. כאמור, זה לא נבנה כך במזיד, היו אלה נסיבות היסטוריות שאילצו אותן להקים מערכי הפצה עצמאיים. אבל כפי שתוקנו עיוותים רבים בשוק, גם את זה צריך לתקן. כפי שהבנקים נדרשו להוציא מידיהן את הקרנות ואת חברות האשראי וכפי שחברות האחזקה אולצו לבחור בין השקעות ריאליות לפיננסיות וכפי שחברת החשמל אולצה להפריד את הייצור מניהול הרשת, כך צריך לאלץ את השוק להפריד בין ייצור להפצה.
תחליטו במה אתם רוצים להתחרות, כי אי אפשר בשניהם. טובים בייצור? נראה אתכם מול כל היצרנים – הקטנים והבינוניים. טובים בהפצה? הפיצו את כל מי שמשלם ותנו ללקוחות להכריע מי הטוב!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו