תקציב המדינה לשנה מסוימת נבנה בהתאם להכנסות המדינה ולהוצאותיה באותה השנה, בהתאם לכמה כללים. המצב האידיאלי הוא שההכנסות וההוצאות יהיו חופפות, וכך המדינה לא תוציא יותר מסך הכנסותיה.
מצב שבו ההוצאות גבוהות מההכנסות מכונה "גירעון תקציבי". את הגירעון אפשר לממן באמצעות הלוואות שהמדינה לוקחת מגורמים בארץ ובחו"ל, באמצעות הפרטות או באמצעות שימוש בפיקדונות, אם קיימים. אם הממשלה לוקחת הלוואות, עליה להחזיר אותן בשנים הבאות בתוספת הריבית שנקבעה מול אותם הגורמים.
הכללים הפיסקאליים
כדי שהמדינה תוכל לשלוט בסכום החובות שלה ובסכום הגירעון, נקבעו שני כללים שמגבילים את ההוצאות של הממשלה ואת הגירעון. הכללים האלה נקראים "כללים פיסקאליים", והם קבועים בחוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה הציבורית.
כלל מגבלת ההוצאה קובע בכמה מותר להגדיל את התקציב לעומת תקציב השנה הקודמת. כלומר, הכלל הזה מגביל את הסכום שהממשלה יכולה להוציא מעבר להוצאות שלה בשנה הקודמת.
שיעור הגידול נקבע לפי נוסחה שמביאה בחשבון את הגידול באוכלוסייה, את החוב של המדינה ואת התוצר. בשנת 2019 לדוגמה, לפי כלל מגבלת ההוצאה, יכלה הממשלה להגדיל את הוצאותיה ב־2.78% לעומת ההוצאות בשנת 2018.
כלל אחר הוא כלל יעד הגירעון, הקובע את הגירעון המותר בכל שנה, והוא מחושב כאחוז מהתוצר של שנת התקציב. כלל זה מגביל את ההוצאות של המדינה ביחס להכנסותיה. אחרי שמחשבים את ההוצאה המותרת לפי כלל מגבלת ההוצאה ומחליטים על יעד הגירעון על פי היעד הקבוע בחוק (אלא אם כן החליטו לשנותו), בודקים אם הסכומים שגובשו על פי שני השלבים הקודמים עומדים בתנאים הללו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו