זכייה לדורות

זאת היתה שיחת הטלפון המרגשת ביותר שהגיעה לביתנו אי פעם. לא שהייתי חלק מהשיחה. ובכל זאת קשה היה להתחמק מהרגע שבו אמא שמטה את השפופרת, הניחה יד אחת על החזה ואת השנייה על עיניה, ושפתיה דובבו מלמול חנוק, נרגש ולא ברור לאלוהי הבשורות הטובות. אצלנו במשפחה לא היה נהוג לזכות בשום דבר. לא הגרלה ולא פרס. לא בינגו שכונתי ולא ניחוש נכון בטוטו. שומרי מסורת אנחנו, ומכיוון שלא היה נהוג לזכות, לא זכו. אלא אם כן הולדתם של ארבעה בנים שמשחקים כדורגל בסלון, פינג פונג על שולחן השבת, ו"טרזן על העצים" בבית הכנסת, נחשבת בעיניכם זכייה.

אבל אחרי הטלפון הזה היה ברור שדבר מה השתנה. בהינף שיחה אחת, הפכנו להיות חלק מאלו שזוכים. ולא סתם בטוסטר או בשולחן גיהוץ, אלא בטיסה חינם לחוץ לארץ. ולא סתם חוץ לארץ עממי ונדוש שלכל אחד יש שמה בן דוד, אלא גן עדן פרוע ושזוף שאין בו דודים או קברי צדיקים. אפילו קהילה יהודית אין בו. חוצלארץ אמיתי. זה היה פלמה די משהו, או קוסטה דל מה־שמו... אף אחד כבר לא זוכר, זוכרים רק שמדובר היה בכרטיס למקום שנשמע כמו שם של זמרת אקזוטית שמנמנה עם מטפחות על הראש. יש להבהיר כבר עכשיו שעד לאותו רגע רוטט, המקום האקזוטי ביותר שהוריי זכו לבקר בו היה המוחרקה, והם מעולם לא טסו לשומקום לפני כן. סליחה, אבא דווקא טס כמאה פעמים אבל מעולם לא זכה לנחות. תמיד באמצע הטיסה קם איזה קצין, צעק שהגיע הזמן לקפוץ וכולם באמת קפצו. 

נקל לשער שההתרגשות היתה עצומה, והנשימה עצורה. אמנם איש בבית לא הצליח להיזכר מתי קנינו כרטיס להגרלה וממתי זוכים אם לא משתתפים, אבל היה ברור שלא על זוטות קטנוניות מהסוג הזה תתקלקל החגיגה.

שבועיים אחרי שיחת הטלפון ההיא התלבשו ההורים מחלצות. בקבוקי בושם הגיחו מנקיקי הארונות, ותכשיטים שלא האמינו שעוד יראו אור יום יצאו ממקום מחבואם הנצחי. מעולם לא ראיתי את אבא ואמא מביטים זה בזה כמו שהביטו בערב ההוא שבו יצאו אל האולם היוקרתי. שם המתין להם אירוע יוקרתי שבמהלכו יחולקו פרסים... נכון יוקרתיים, ובראשם אותו כרטיס טיסה לפלמה דה מתילדה. ואולי היה זה קוסטה דלה פרגולה. חבלי ארץ קסומים שדי באזכור שמם בביתנו כדי לחוש שתמו ימי הצנע המצור והחוביזה. לא עוד סלט חצילים בטעם כבד! לא עוד תחליף צמקאו בעוגות! לא עוד חופשות מיוזעות שרגע השיא שלהן הוא הביקור בקבר ר' מאיר בעל הנס! משפחת לוי עשתה את צעדיה הראשונים לעבר העולם הגדול, נעצה בו את מבטה, והעולם - עוד תראו! - ישפיל את עיניו.

על מה שקרה באותו ערב חלוקות הדעות. אבא תמיד התבייש לדבר על זה והעדיף לשנות נושא. אצלנו הדתיים יש דרכים נהדרות להתחמק משיחה. תמיד אפשר להעמיד פנים שאתה באמצע ברכת המזון, או מתכונן לקריאת הפרשה בבית הכנסת. בכל זאת עם השנים הצטרפו להם קרעי רשמים לכדי תמונת פאזל די ברורה ומתוך שחזור הפסיפס המטושטש הצלחנו להבין כמה דברים. האולם אכן היה יוקרתי. היה שם גם כיבוד ומן הסתם הוגשו גם כוסות של יין הוק או פנטזיה. מנחה חלקלק הכריז שהכרטיסים המובטחים בוא יבואו, אבל חבל למהר, החיפזון מן השטן, ועד סופו של הערב יש לו כמה הצעות מפתות במיוחד. בשלב הבא הוקרנו שקופיות. הושמעו דברי חלקלקות. לחץ חברתי הופעל גם תוגבר. ובשלב מסוים, לא ברור מתי, נשלפו תיקיות, נפרשו מסמכים ועשרות עטי סטיק חתמו בכחול לא אחיד על הררי ניירות של חוזי רכישה והוראות קבע עתירי אותיות קטנות. 

דבר אחד ברור, ההורים חזרו הביתה מבולבלים כשבבעלותם יחידת נופש מיותרת במקום היחיד בטבריה שממנו אי אפשר לראות את הכנרת. קראו לזה יחידת נופש אך למעשה היה זה חדר נזירי ועגום שנראה כמו בית יתומים מתוך ספר של דיקנס. לא יחידה ולא נופש אלא מלכודת פתאים קלאסית. ההורים ביקרו שם פעמיים, גם אני הגעתי פעם ונחרדתי. אבל האותיות הקטנות גדלו ותפחו ואיתן ההוצאות הקבועות שנצמדו כמו עלוקות לחשבון הבנק. ועוד דבר קרה. מאז אותו ערב יוקרתי, פיתחו ההורים נטייה לא נעימה להגיב בחשד כמעט לכל שיחת טלפון זרה.

*   *   *

שנים חלפו מאז. אבא איננו, ואמא שתהיה בריאה, ורק יחידת הנופש עדיין שם. יציבה ונוכחת - כמעט נצחית - כמו צלקת. כמו מזכרת עוון באמצע דף החשבון. לאורך השנים ניסו כל קורבנות המלכודת ההיא להיפטר מהקללה ההיא ששמה "יחידת נופש". רק לאחרונה, בתחילת החודש הזה, החליט בית המשפט לשים קץ לביזיון הזה, אבל עכשיו מן הסתם יגיעו ערעורים ומיטב משפטני המאפיה - קונסיליירי, כמו שקוראים לזה בשפה המקצועית - יפלבלו בעיניים, יאמרו "הואיל" ו"מרשי" וגם "לא יעלה על הדעת" ויבקשו לפרוס גם לעצמם פרוסה מהעוגה המבאישה הזאת, שנאפתה אי אז בימים הרעים ההם שבהם התמימים כאן היו תמימים מאוד, והנוכלים היו במיטבם. 

שום דבר, אם כן, עוד לא נגמר. אבל ביום בהיר אפשר כבר לראות באופק את סופה הטוב של הפרשה. אמי עדיין מעבירה חלקים יפים מקצבת הביטוח הלאומי שלה לטובת בעלי קלאב הנופש, אבל כמו שאומרים אצלנו "כל קלאב, ביג'י יומו".