ראיתם כבר את הפרק המטורף לחלוטין של "משחקי הכס" ששודר בשבוע שעבר? אם כן, בוודאי תסכימו איתי שמדובר באירוע די נדיר; בשעה טלוויזיונית היסטורית והיסטרית שלא תישכח במהרה. בהנחה שלא קראתם את הספרים שעליהם מבוססת הסידרה, אני מניח שהתקשיתם להאמין למה שהתרחש על המסך. שכן במשך קרוב לשתי עונות - מאז אותו יום עצוב שבו נד סטארק איבד את ראשו - יוצרי הסידרה (וג'ורג' ר.ר. מרטין, הסדיסט שחתום על הספרים) הניחו לכם להאמין שהסיפור צועד בכיוון מסוים. והנה, במחי סצנה אכזרית ובלתי נתפסת אחת, כל הציפיות והתקוות המטופשות שלכם - שטופחו באיטיות ובזהירות במשך כמעט עשרים פרקים - הושלכו באלימות ובחוסר רחמים לאלף אלפי עזאזל.
לכאורה מדובר בבגידה נפשעת שעיצבנה צופים רבים. לראיה, המדיה החברתית התמלאה באופן מיידי באלפי מאוכזבים, מוכי יגון וטראומה, שהפליאו להרעיף קללות עסיסיות על יוצרי הסידרה ועל HBO, הרשת שמפיקה ומשדרת אותה. אבל תחשבו על זה: מתי היתה הפעם האחרונה שיצירת דרמה כלשהי הצליחה להצית כל כך הרבה רגשות בקרב ההמון? הפרק האחרון של "הסופרנוס" בהחלט עורר עניין רב, אבל הסיומת הלא לחלוטין פתורה שלו איפשרה למעריצים להתווכח ביניהם באשר לגורלו הסופי של טוני. דברים דומים אפשר לומר גם על הפרק האחרון של "אבודים" - שנכשל באופן גורף במתן תשובות ברורות לשלל השאלות שכה העסיקו את מי שעקב באדיקות אחר כל עונותיה של הסידרה. מה שקרה ב"משחקי הכס", לעומת זאת, היה חד־משמעי. ומלבד לצעוק "WTF???!!!" ולפרוץ בבכי, לא ממש היה אפשר לעשות הרבה. לא להתווכח, לא להתדיין ולא להתפלל ל"Lord of Light" שבסוף יתברר ש"הכל היה חלום".
על כל פנים, הפרק המעולה הזה של "משחקי הכס" הוא יותר מנקודת השיא של הסידרה עד עתה - הוא נקודת שיא באופן כללי. הוא מזכיר לכל מי ששכח שהדברים הבאמת מעניינים שקורים בימינו קורים בטלוויזיה, ולא בקולנוע. והוא גורם לכל הסרטים שראיתי מאז שצפיתי בו להיות חלשלושים בהשוואה.
קחו לדוגמה את "האויב בתוכנו: סטארטרק". סרט חביב, ללא ספק, ואפילו יש בו כמה רגעים לא רעים בכלל - אבל הוא אינו משמעותי, כלום אינו מונח בו על הכף, ושום דבר שקורה במהלכו לא יגרום לכם להרגיש כפי שהפרק האחרון של "משחקי הכס" גרם לכם להרגיש. אפילו לא קרוב.
זה קצת מצחיק, כשחושבים על זה. כי בזמנו, "מסע בין כוכבים 2: זעמו של קאן" - סרט ה"סטארטרק" הקלאסי מ־1982 שעליו מתבסס חלק די נכבד של "האויב בתוכנו" - דווקא עשה שימוש בטריק דומה מאוד לזה של "משחקי הכס" (אזהרת ספוילר לסרט בן 31): הוא העז להרוג את ספוק, אחת הדמויות הראשיות האהובות שלו (לפחות לכמה שנים. הוא הוקם לתחייה ב"מסע בין כוכבים 3: החיפוש אחר ספוק", שיצא ב־1984). אך לג'יי.ג'יי אברהמס, נער הזהב ההוליוודי שביים את הסרט החדש, ולסוללת התסריטאים הקבועה שלו, פשוט אין את האומץ או התעוזה הדרושים כדי לעשות אקט קיצוני שכזה. אז במקום לנסות ולגרום לכם לעוף מהכיסא בתדהמה (או בכעס), הם הולכים על בטוח ופשוט עושים את מה שהם עושים תמיד: רצים במהירות עצומה מסיקוונס אקשן אחד לסיקוונס אקשן אחר, תוך כדי שהם קושרים את כל הסיקוונסים האלה יחד בעזרת דיאלוגים קצביים ושנונים למחצה, וקו עלילתי קלוש ולא מאוד מקורי ו/או הגיוני.
פסטיבל קאאאאן
יש לציין שבפרק הקודם והמאוד מוצלח בסידרה, שיצא ב־2009 (וגם אותו ביים אברהמס), הטקטיקה הנ"ל די הוכיחה את עצמה. אבל ייתכן שמידת ההצלחה המפתיעה היתה כרוכה בעובדה שהסרט ההוא השכיל להזריק לסידרה קוליות וסקס־אפיל (שלא היו קיימים בה קודם לכן), ואיתחל אותה מחדש בתנופה רבה לאחר שנות דשדוש ארוכות. כאן, בכל מקרה, קורה מה שכבר קרה בלא מעט מהפרויקטים שבהם היה מעורב הבמאי היהודי הממושקף (לדוגמה "משימה בלתי אפשרית 3"): החצי הראשון מהיר ומבדר, ואילו החצי השני נופל על הפרצוף, ולא מקיים בגרוש את ההבטחות שפוזרו בנדיבות חסרת אחריות במהלך החצי הראשון.
במילים אחרות, לאברהמס ולחבר'ה שלו שוב נגמר האוויר הרבה לפני קו הסיום, וכתוצאה מכך "האויב בתוכנו" הופך בשלב מסוים לעוד אחד מסרטי הקיץ הרועשים, הטיפשיים ועתירי הפיצוצים האלה, שמגיעים ל"שיאם" בסצנה שבה הטובים הולכים מכות עם הרעים על גבי כלי רכב מתכתי כלשהו שדוהר בקצב גבוה. זה סתמי, זה חסר ייחוד, זה מאוס, זה ארוך מדי בחצי שעה לפחות, ובתכלס, זה גם די משעמם. ולא עוזרות כל הקריצות והמחוות לסרטים הקודמים בסידרה, או הציטוטים הישירים מתוך "מלחמת הכוכבים 2: זעמו של קאן". להפך, כל אלה רק מדגישים את העוול הגדול שהסרט החדש עושה למורשת החנונית של הסידרה, ומכוונים זרקור של 700 מגה־ואט על היהירות, העצלות וחוסר האכפתיות של התסריטאים דיימון לינדלוף, רוברט אורסי ואלכס קורצמן (טוב, למה כבר אפשר לצפות מאלה שכתבו את הפינאלה של "אבודים"?).
כאמור, כרגיל אצל אברהמס, ההתחלה טובה (למרות שבמקרה הזה היא מועתקת במלואה מהפתיחה של "שודדי התיבה האבודה"). קפטן קירק (כריס פיין) וד"ר מק'קוי (קארל אורבן) רצים בג'ונגל אדום ומרהיב הממוקם על כוכב לכת פרימיטבי כלשהו, בעוד שבט ילידים פראי דולק אחריהם ויורה עליהם חיצים. במקביל, מיסטר ספוק (זאכרי קווינטו) מוצא את עצמו תקוע עמוק בתוך הר געש שעומד להתפרץ ולהחריב את הכוכב כולו. אל דאגה, השלושה יצליחו להינצל. אבל על הדרך קירק ייאלץ להפר כתריסר חוקי ברזל של הפדרציה הבין־גלקטית, והדבר יוביל להדחתו המיידית מתפקיד קפטן האנטרפרייז.
אך עוד לפני שקירק יספיק להתאבל על כך שלקחו לו את החללית, טרוריסט בין־גלקטי, שמגלם השחקן הבריטי הלוהט בנדיקט קמברבאץ' ("שרלוק"), יפוצץ בניין בלונדון, ויחסל חצי מהקצונה הבכירה של הצי החללי. כתוצאה מכך, קירק יוחזר לתפקידו, ויינתן האות לפתיחתו של מרדף ארוך ומסורבל אחר אותו טרוריסט נפשע. למרבה הצער, להוציא כמה רגעי חסד קצרים, המרדף הזה יתברר כמעפן למדי.
"האויב בתוכנו" אינו סרט רע - חברי האנסמבל מבצעים את תפקידיהם בחינניות מירבית, האפקטים שווים ומושקעים, העיצוב נאה ביותר, המוסיקה טובה - אבל הוא בהחלט סרט מאכזב. והוא גם מעלה חשש רציני בנוגע לפרויקט המדובר הבא של אברהמס, פרק מספר שבע בסידרת "מלחמת הכוכבים". אם אברהמס לא יתאפס על עצמו, יעבוד על סבולת לב־ריאה, וירחיב קצת את רפרטואר הגימיקים שלו, המעריצים עוד עשויים למצוא את עצמם מתגעגעים לג'ורג' לוקאס. טוב, אולי אני קצת מגזים. אבל הנסיקה המטאורית של אברהמס לפיסגה, והכתרתו כ"ספילברג החדש", נראים כעת פחות מוצדקים מאי פעם. יש לו קצת יותר סגנון ואינטליגנציה ממייקל ביי ומרולנד אמריך, אין על כך עוררין. והוא בהחלט יודע להעמיד סיקוונס אקשן מבדר ולא מחייב. אבל עשו ממנו יותר מדי, וקשרו לו יותר מדי כתרים. ובינינו? He’s not a Jedi yet.
"האויב בתוכנו: סטארטרק" ("Star Trek Into Darkness"), במאי: ג'יי.ג'יי אברהמס. ארה"ב 2013 * * *
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו