האבנים עדיין מתגלגלות

בחלל חזרות הנראה כמוסך גדול, בפרברי העיירה ברבנק, קליפורניה, עומד קית' ריצ'רדס, הגיטריסט המהולל של האבנים המתגלגלות, ומנגן את תבנית הפתיחה מבשרת הרעות של השיר "Gimme Shelter" בעדינות של אדם הצועד על קצות אצבעותיו דרך הגיהינום. מאחוריו עומד המתופף צ'רלי ווטס בעל שיער השיבה, ועוקב אחריו בדריכות. כשריצ'רדס מתחיל לנגן את התבנית פעם נוספת, מצטרף אליו ווטס על התופים, ואילו מיק ג'אגר פוצח ביללה חדה ומעוררת חלחלה, שנשמעת כמו רוחו של עתיד שלא היית רוצה שיגיע לעולם, אך אינך יכול להפסיק לחכות לו. 

אל ארבעת חברי הרולינג סטונס - ג'אגר, ריצ'רדס, ווטס והגיטריסט רוני ווד - מתלווים הבסיסט דריל ג'ונס, זמר הרקע ברנרד פולר ואיש הקלידים צ'ק ליבל (המנגן ביד אחת בלבד, בעוד ידו האחרת מנסה לעצור דימום רציף מאפו). כולם מתנפלים על השיר בשאגה מאיימת, בעוד ג'אגר צועד לפני כולם בתנועות חתוליות גמישות. הוא אינו מביט בעיניו של איש, אלא נועץ את מבטו בחלל דמיוני מעבר לקירות החדר, שאותם נדמה כי הלהקה יכולה למוטט בלי קושי רק בעוצמת הנגינה.

האירוע הוא חזרה לקראת סיבוב ההופעות הגדול הראשון של האבנים המתגלגלות זה שש שנים, המגיע בעקבות קומץ הופעות שקיימה הלהקה בסתיו 2012 בפאריס, בלונדון, בניו יורק ובניו ג'רזי, לציון חמישים שנה לקיומה. ההופעות ההן והסיבוב הנוכחי הם אבן דרך מרשימה ויוצאת דופן מבחינות רבות: רק קומץ זעיר של להקות שורדות, ועוד פחות מזה גם משגשגות, בהרכב המקורי שלהן (ג'אגר, ווטס וריצ'רדס). כפי שציין בפניי ווטס, הלהקה הגדולה היחידה שנהנתה מאורך חיים דומה היתה זו של פסנתרן הג'אז דיוק אלינגטון, שהתקיימה בשנים 1974-1924 - ואפילו בה לא שרד ההרכב המקורי במהלך עשרות השנים האלה.

חישוב פשוט של העובדות האלה מעלה מסקנה אחת: המוסיקאים בחדר הם בשנות השבעים לחייהם, גאגר יחגוג 70 בחודש הבא, והם מנגנים סוג נפיץ של מוסיקה, שנחשב בדרך כלל למעוזם של הצעירים והמרדנים. בתחילת שנות השישים ייצגו האבנים המתגלגלות עמדות, סגנונות מראה, לבוש ותשוקות שהיו מרדניים כלפי הממסד, וספגו גינויים, רדיפות משפטיות ולעיתים אפילו חרם - "לא הרכיבים שמבטיחים חיים ארוכים", אומר ריצ'רדס. הרשויות בבריטניה התייחסו אליהם כאל תופעה המסכנת את החברה.

למרות שהם התבגרו, ולמרות שהרבה מאוד השתנה בחמישים השנים האחרונות, הם עדיין נותרו להקת הרוקנרול הייחודית ביותר. הם ממשיכים לנגן את המוסיקה שלהם בעיקשות, כאילו עדיין אפשר להרגיז את העולם שמסביב באמצעות צליל וקצב. הם הפכו את המוסיקה שלהם להתרסה מתמשכת, למורת רוחם של המבקרים. וגם היום, בשנת 2013, האבנים המתגלגלות מנגנים בהרמוניה שלא תיאמן.

הם יקבלו כמובן תמורה יפה מאוד על מאמציהם. מחירי הכרטיסים להופעות נעים בין 150 דולר ל־2,000 דולר. בנקודה מסוימת בראיון אני שואל את ג'אגר אם לא מדאיגה אותו אי ההלימה בין ההצלחה הכספית המדהימה של הלהקה ובין התדמית המרדנית שלה. "ובכן, אני לא יודע", הוא מגמגם, "אני באמת לא רוצה להיכנס לזה..." לריצ'רדס זה לא מפריע יותר מדי: "אנחנו אמרנו שאנחנו רוצים לעשות סיבוב הופעות, ואנשים באו אלינו עם הצעות. ההצעות האלה כולן דומות, בסופו של דבר. בפועל לקחנו את ההצעה הנמוכה ביותר. אבל, מממ... זה המחיר בשוק. אני לא באמת מעורב בכל זה, למעט העובדה שהייתי רוצה שאנשים יוכלו להרשות לעצמם לבוא בלי להרעיב את התינוקות שלהם".

לג'אגר, שמאשר אישית כל פרט שקשור לכל סיבוב הופעות, היו ספקות. "בעיקרון, אנחנו פשוט לא מוכנים", הוא אמר ל"רולינג סטון" בתחילת 2012. אבל הבעיה אז לא היתה רק בכושר ובמוכנות. הלהקה ידועה לשמצה בזכות הריבים והאינטריגות המתלווים אליה, עוד מראשית ימיה, כשהגיטריסט בריאן ג'ונס כשל בניסיונו להפוך למנהיג הלהקה, ואילו ג'אגר וריצ'רדס החלו להתבלט ככוח היוצר. בשנים שלאחר מכן התברר מעל לכל ספק שהשניים כבר אינם תמימי דעים בכל הנוגע למטרות הלהקה, וההתמכרות של ריצ'רדס להרואין ולאלכוהול איימה לחסל את סיכויי הלהקה.

לפני שלוש שנים הגיעו היחסים בין ג'אגר לריצ'רדס לנקודת רתיחה, לאחר שריצ'רדס פירסם את האוטוביוגרפיה שלו, "Life" (חיים), וכתב בה דברים אכזריים בנוגע לידידות שלו עם ג'אגר ולאישיותו של הזמר. ג'אגר נפגע והגיב בזעם. מאוחר יותר, לקראת ציון יובל לאבנים המתגלגלות, התקשר ריצ'רדס לחברי הלהקה ואמר: "הי, בנים, מתחיל לגרד לי (לעלות על הבמה), לעוד מישהו מתחשק?" אבל ג'אגר לא היה מוכן לסלוח בקלות על העלבונות שהוטחו בו בספר.

"מלחמת העולם השלישית"

הפעמים היחידות שבהן דיברתי קודם עם ג'אגר ועם ריצ'רדס היו בסוף שנות השמונים. זה היה פחות או יותר בנקודת אמצע החיים הבעייתית בהיסטוריה של הלהקה, בין האלבום הפראי "Dirty Work", שיצא ב־1986, לבין האלבום "Steel Wheels", שיצא ב־1989. היתה זו תקופה שריצ'רדס תיאר במילים "מלחמת העולם השלישית" - שבה עצם עתידה של הלהקה היה מוטל בספק. כשנפגשתי עם ריצ'רדס במנהטן בפברואר 1986 כדי לדבר על "Dirty Work", הסתובבו כבר דיווחים על כך שג'אגר החליט שהלהקה לא תבצע סיבוב הופעות עם האלבום החדש. ריצ'רדס ניסה להציג את העניינים באור הטוב ביותר, ואמר שהוא מקווה לראות לאיזה מרחק תוכל הלהקה לקחת את המוסיקה שלה, ואם הם יוכלו להזדקן בכבוד באחוות רוקנרול. שום להקה אחרת לא עשתה את זה עד אז.

ג'אגר לא היה כל כך בטוח. כשנפגשתי איתו בלונדון בקיץ של 1987, זה כבר היה אחרי אלבום הסולו הראשון שלו, "She's the Boss", ולפני אלבום סולו נוסף, "Primitive Cool". באותה תקופה, האפשרות שג'אגר ישליך הצידה את האבנים המתגלגלות או ינסה לפצוח בקריירת סולו טובה יותר מזו שהיתה לו בלהקה (כפי שעשה מייקל ג'קסון אחרי שעזב את חמישיית הג'קסונים), הרתיחה את דמו של ריצ'רדס. היו גם שמועות שג'אגר מתכוון לצאת לסיבוב הופעות בלי הלהקה, שמועות שאליהן התייחס ריצ'רדס כאל עלבון בלתי נסבל ובלתי נסלח, משום שהוא קיווה להוציא את הלהקה לסיבוב הופעות בהקדם האפשרי.

"באמת האמנתי שמיק לא יעז לצאת לסיבוב בלי הלהקה", אמר ריצ'רדס מאוחר יותר. "זה היה הופך לסטירת לחי קשה מדי עבורנו. זה היה גזר דין מוות". ג'אגר אכן יצא לסיבוב הופעות קצר ביפן ובאוסטרליה בסוף שנות השמונים, אבל לא הופיע בארה"ב או בבריטניה.

"היו לנו המון עליות ומורדות בלהקה", אמר לי ג'אגר בפגישתנו ב־1987, "וזו אחת מהן. אני מקווה שנוכל להתאחד שוב, ועם זאת, אני חושב שצריך לאפשר לכל אחד לקיים צד אמנותי נפרד משלו, מעבר לחברות בלהקה. אני אוהב את האבנים המתגלגלות - אני חושב שהיא נפלאה, אני חושב שהיא עשתה דברים נהדרים עבור המוסיקה. אבל בגילי, ולאחר כל השנים האלה, היא לא יכולה להיות הדבר היחיד בחיי... ואם אני רוצה לזוז הצידה ולפעול מחוץ למסגרת שלה בכל אופן שנראה לי, אני מרגיש שזאת זכותי".

הלהקה אכן התאחדה שוב, ב־1989, לצורך הקלטת האלבום "Steel Wheels", ויצאה לסיבוב הופעות עולמי שזכה להצלחה חסרת תקדים - הראשון מבין כמה סיבובי הופעות עולמיים מצליחים. ועם זאת, משהו בהם היה שונה - לטוב ולרע כאחד. מעבר לבמה עצומת הממדים ולתאורה עוצרת הנשימה, האבנים נותרו בראש ובראשונה להקה. להקה המופיעה חי על הבמה, ולהקה חיה, שבוחנת אמיתות קשות של עונג וחרדות. הלהקה גם הוציאה אלבומים חדשים - "Steel Wheels" (1989), "Voodoo Lounge" (1994), "Bridges to Babylon" (1997) ו־"A Bigger Bang" (מפץ גדול יותר) (2005) - שבהם הרכיב ג'אגר תבנית צלילים שאפתנית, וריצ'רדס שיחזר את חזון הבלוז שלו למשהו שצלילו מיוסר ובודד עוד יותר.

אבל ריצ'רדס וג'אגר מעולם לא חזרו שוב להיות שותפים אמיתיים. שני חברי הלהקה, שהצליחו לעמוד מול זעמן של הרשויות בבריטניה, שעמדו יחד למשפט ב־1967 וניצבו מול סכנת מאסר - כבר לא נראו כעת שותפים לאותה אחווה. במשך הזמן, דומה שג'אגר הוא שניצח בוויכוח הגדול בין השניים: המקצועיות הקפדנית ונטולת הרבב שלו הקנתה לו שליטה שריצ'רדס, בין ההתמכרויות שלו לסמים ולשתייה, והקוליות הנצחית, הנוטפת אדישות ושיעמום - פשוט לא היה יכול לגבור עליה. מאז הם מתגוררים במדינות שונות, ולעיתים אינם מדברים במשך חודשים, למעט על עסקים חיוניים. דומה שהם מתייחסים זה לזה בחוסר הבנה הדדי. על החיים בדרכים עם ג'אגר אומר ריצ'רדס: "לא הלכתי לחדר ההלבשה שלו זה עשרים שנה. לפעמים אני מתגעגע לחבר שלי".

אבל למרות כל זאת, מתברר שריצ'רדס תיעד הכל במשך השנים, לפעמים ממש במחברות וביומן. לאחר סיבוב ההופעות של שנת 2007, ריצ'רדס ושותפו לכתיבה, ג'יימס פוקס, החלו לשלב את הזיכרונות האלה עם מספר רב של ראיונות, כדי לבנות את האוטוביוגרפיה של ריצ'רדס, "לייף". בספר הוא מספר על כל ניצחון ועל כל אתגר, על כל אובדן ועל כל פגישה, כמו גם על פריצות דרך בסגנונו כגיטריסט. אבל בכמה קטעים בספר, הוא כנראה סיפר יותר מדי.

על אלבומו של ג'אגר משנת 2001, "Goddess in the Doorway" ("אלילה בדלת"), כתב ריצ'רדס ש"בלתי אפשרי לעמוד בפיתוי להחליף את שמו ל'צואת כלבים בדלת'". הוא הציג את ג'אגר כ"אדם שהשתנה מכדי שיהיה כדאי להכיר אותו - ממפתה, מושך וקשוב הפך לאדם קר, שאפתני ושתלטן. היתה זו תחילת שנות השמונים, כשמיק התחיל להפוך לבלתי נסבל. זו היתה התקופה שבה קראנו לו 'ברנדה' או 'הוד מלכותה'... היינו מדברים על 'הביצ'ית הזאת ברנדה' כשהוא היה בחדר, והוא לא הבין... מיק לא אוהב לסמוך על אף אדם אחר, וזה אולי ההבדל הגדול ביותר בינינו. אני לא יכול לחשוב על שום דרך אחרת לנסח את זה. אני חושב שזה קשור באופן כלשהו לעצם היותו מיק ג'אגר ולדרך שבה היה עליו להתמודד עם היותו מיק ג'אגר. הוא לא יכול להפסיק להיות מיק ג'אגר כל הזמן".

חלק מההערות לא התקבלו בהפתעה - שני הגברים נהגו לאורך השנים לעקוץ זה את זה דרך העיתונות. אבל הפעם זה היה שונה. ריצ'רדס תמיד טען שאצלו קיומה של הלהקה עומד מעל לכל, אבל האוטוביוגרפיה שלו העמידה את הקיום הזה בסכנה, לאחר שציירה את סמלה של הלהקה כדמות חלולה המרוכזת בעצמה. 

העוינות הזאת מפתיעה במיוחד לאור ההיסטוריה של השניים. ככלות הכל, היה זה ג'אגר שסייע לריצ'רדס לא פעם, טיפל בו כשהתמודד עם בעיות בריאותיות והסכים לסיכונים שנבעו מהתמכרותו של הגיטריסט לסמים. "מיק היה האדם היחיד שמעולם לא הפסיק להאמין בקית'", אמרה המנהלת של ריצ'רדס, ג'יין רוז. "ג'אגר תיחזק את מותג האבנים המתגלגלות ונשא ונתן על העסקאות המסחריות שלהם. לאורך כל הדרך, הוא מצא את עצמו כבול לריצ'רדס, הגיבור הפולקלורי, למרות שזה צייר את דמותו כאדם אובססיבי".

המתופף צ'רלי ווטס אומר ש"שני העבריינים הגדולים שמעורבים בסחרחרה הזאת ממש חיו יחד כשהיו ילדים. הם גרו באותו רחוב, לא רחוק זה מזה. ושם הכל התחיל. הם כמו זוג אחים שרבים מי ישלם שכירות, ואז, אם אתה נקלע ביניהם, הלך עליך". גם ריצ'רדס עצמו סיפר לאחרונה בראיון שהוא וג'אגר הם "כמו שני אחים עם מערכת יחסים תנודתית ונפיצה במיוחד - כשהם מתנגשים, הם מתנגשים עד הסוף".

הפרטים על מה שקרה בין השניים בעקבות פרסום הספר של ריצ'רדס נותרו חסויים, אבל כפי שציין הגיטריסט ווד, "המצב היה מתוח ומאוד לא נוח". השמועות דיברו על כך שג'אגר תבע וקיבל התנצלות, ואולי מעבר לכך. במקביל, נפוצו שמועות שמעמדו של ריצ'רדס כגיטריסט המוביל של הלהקה בסכנה, מאחר שהוא סובל מדלקת מפרקים בידיו, או שצריכת האלכוהול שלו השפיעה על גמישותו המוסיקלית. על פי מקור המקורב ללהקה, כשהאבנים המתגלגלות התכנסו בלונדון בדצמבר 2011, זה לא היה רק לחזרות אלא - מבחינתו של ג'אגר - כדי לראות אם ריצ'רדס עדיין מסוגל לספק את הסחורה.

קשר משפחתי?

"אני לא יודע על מה לכל הרוחות אנחנו עומדים לדבר", אומר לי ג'אגר בסוויטה שלו במלון בבוורלי הילס. הוא לובש מכנסי ג'ינס שחורים צמודים וחולצה ורודה ארוכת שרוולים עם צווארון מכופתר. אנחנו מדברים שעה ארוכה על משטר האימונים הגופניים שלו - הוא בכושר שיא: "אני צריך לחזק את הגוף כשאני יוצא לסיבוב הופעות, אבל למזלי אני לא מתחיל מאפס. חשוב לי מאוד לשמור על זה. כשאני על הבמה, אני לא רק שר. אני נותן הופעה, אני רוקד. זה דורש 50 אחוזים מעוצמת הנשימה שלך, כך שהאתגר שעומד בפניי הוא איך לאזן את זה עם השירה שלי. אתה לא רוצה להיות ללא נשימה כשאתה מבצע את הבלדות".

אני שואל אותו איך הוא שומר על הקול. "יש דברים שאני יכול לעשות בבית", אומר ג'אגר, "אני יכול לשיר קריוקי, למשל. אני כותב הרבה שירים, אז אני מכין דמו ושר אותם. אני בר מזל, בהרבה מובנים, כי אני שר את כל השירים שלנו בדיוק באותם סולמות שבהם תמיד ביצענו אותם, כך שהגבול העליון של הקול שלי עדיין שם. אולי הוא אפילו טוב יותר משהיה, משום שאני כבר לא מעשן ואני כבר לא שותה כל כך הרבה וכל זה".

על ההתנצלות של ריצ'רדס קשה לו לדבר. "ובכן, אני חושב שזה טוב מאוד שהוא נפגש איתי ואמר את זה. וכן, זה היה תנאי מוקדם לאיחוד שלנו, באמת. אתה צריך לסגור את הדברים האלה כך או אחרת, אתה לא יכול לטאטא אותם מתחת לשטיח למרות שזה מפתה מאוד - האנגלים אוהבים לעשות זאת, הם לא אוהבים להתמודד פנים אל פנים. אני חושב שטוב שקיימנו את השיחה ההיא".

היה משהו שאהבת בספר של ריצ'רדס? התיאור של ההיסטוריה המוקדמת של הלהקה היה מדויק?

"מדויק...?" הוא חוזר על המילה בצחוק מר. "אני באמת לא רוצה לדבר על הספר הזה".

ב־1987, כשפגשתי את ג'אגר ושאלתי אותו על ריצ'רדס, הוא אמר: "אני מכבד אותו, אני מרגיש כלפיו חיבה רבה וחש שעלי לגונן עליו. הוא מסוג האנשים, ש... ובכן, יש בו פגיעות מסוימת. הוא עבר תקופות קשות ותקופות טובות. היה לנו הרבה כיף יחד, וגם הרבה עצב וכאב לב". כיום, כשאני שואל אותו על היחסים ביניהם, ג'אגר עונה: "זה קשר עבודה טוב. קית' נראה ממוקד למדי, ואני חושב שהוא נהנה לנגן".

ג'אגר משפיל את עיניו ונועץ את מבטו בכוס המים שעל השולחן, ונדמה לי שההסתגרות שלו באה מכאב אמיתי. אני מנסה גישה עקיפה כדי לברר את עניין הביקורת שהטיח ריצ'רדס בג'אגר כשכינה אותו אדם קר ותככן. במשך השנים, אני אומר לו, גם אחרים אמרו עליך דברים דומים.

"אני חושב שזו קלישאה", הוא משיב. "אנשים אוהבים לנתח אחרים, לקטלג אותם. לומר, 'בטח, קית' כל כך נלהב ומלא תשוקה, ומיק קר, נטול תשוקה ומחושב לחלוטין'. אבל זה לא המצב במציאות. גם קית' יכול להיות קר ומחושב, כמו כל אחד אחר שאני מכיר. לפעמים אני צריך להיות אנליטי, מחוץ למוסיקה, ולפעמים מלא רגש. כשאני מדבר עם מישהו על עסקים, אני מנסה לראות את נקודת המבט שלו. אני פשוט לוקח צעד אחורה ומנתח את המצב ואת האדם. אני לא חייב להיות רגשי בנוגע לדברים האלה, אבל זה לא אומר שאני לא מלא תשוקה בנוגע לצד המוסיקלי של העסק. יש לי מגוון גדול של תפקידים במסגרת הלהקה, ובמקביל, גם תפקידים מחוץ ללהקה, שאין להם שום קשר עם האבנים המתגלגלות. כך שאני לא רוצה שיקטלגו אותו ויקבעו שאני בעל תכונה אחת בלבד".

ועדיין, יש שאומרים שאתה וריצ'רדס הייתם אחים.

"יש לי אח (כריס ג'אגר; מ"ג), והקשר שלי איתו הוא קשר חברי וקרוב. לא דומה בכלל ליחסים שיש לי עם קית', שהם יותר כמו קשר עם שותף לעבודה, שזה שונה לגמרי. כשיש לך אח, יש לך הורים משותפים, משפחה משותפת. לי ולקית' אין את זה. אנחנו עובדים יחד. זה סוג אחר לגמרי של יחסים".

חברות בלהקה לא יוצרת בכל זאת קשר חזק?

"ברור שכשאתה עובד עם מישהו זמן רב כל כך, נוצרים כל מיני קשרים, נוצרים כל מיני זיכרונות ואירועים שחוויתם והתרחשויות מעברכם, והם משפיעים עליכם. לעיתים קרובות, כשיש לך קשרים ארוכי טווח עם אנשים, יש לכם נקודות התייחסות משותפות. יש לי קשרים עם כל אחד בלהקה, ויש לי קשרים ויחסים עם אנשים במעגל השני של הלהקה, כך שזו קבוצה גדולה מאוד. אבל זו לא משפחה".

אתה רואה יתרון כלשהו בכתיבת הצד שלך על החוויות שעברת? בעבר התחלת לעבוד על פרויקט כזה, אבל זנחת אותו.

"כסף. אני יכול לראות רק את המשיכה של הכסף שמגיע מכתיבה של ספר כזה. שום משיכה אחרת".

נערי הזהב

למחרת אני פוגש את ריצ'רדס בחדר המנוחה של מתחם החזרות. גם הוא בג'ינס צמודים, לובש חולצת טי שחורה מהוהה, ושערו האפור מזדקר מעל הבנדנה האפורה. הוא כבר לא צובע את השיער; אין שום סימנים נראים לעין שהוא, או כל אחד אחר מחברי הלהקה, נעזר בסכין המנתח הפלסטי כדי לרכך את סימני הגיל. אין ספק שהם גאים במראם.

אני שואל את הגיטריסט על הסכסוך עם ג'אגר בעקבות הספר שלו. "כן, היה לנו קצת רעש מסביב לעניין הזה, אבל ציפיתי לכך. פתרנו את זה, בדרך שלנו".

בראיון שנערך ב־2008, על השטיח האדום בכניסה להקרנת הבכורה של "Shine a Light", סרטו של מרטין סקורסזה המתעד מופע של הלהקה, נשאל ריצ'רדס אם הוא יכול לדמיין חיים בלי חברי הלהקה האחרים. הוא נראה המום מהשאלה. "בקלות", ענה. אולי זה נכון - ואולי לא. "אנחנו יודעים שאנחנו ממש מעולים", אומר לי ריצ'רדס, "ויש בנו תשוקה מוזרה כלשהי להפוך את זה לטוב עוד יותר. כולם עדיין כאן, מרכיב שברור שהוא חשוב ביותר. בכל להקה, אפילו כאלו שהיו קיימות מעט שנים, לא כולם אוהבים אחד את השני כל הזמן. אבל אולי יש בך צורך להמשיך את השיח הזה, והמוסיקה היא הדרך היחידה שבה אתה יכול לעשות זאת. המוסיקה חזקה יותר מכל הדברים האחרים שעלולים להפריע בדרך.

"זה היה נס אמיתי אם שני גברים היו מצליחים להסתדר ביניהם כל הזמן במשך 50 שנים, שלא לדבר על שלושה או ארבעה. אני לא רוצה להדגיש יתר על המידה את ההבדלים שבין מיק לביני, כי זה הדבר היחיד שכולם מדברים עליו. אף פעם לא שומעים על אותם 98 אחוזים מהזמן, שבהם אנחנו מתואמים היטב ומכירים זה את זה מצוין ויודעים בדיוק מה אנחנו רוצים לעשות. התקשורת העיקרית שלי היא דרך המוסיקה. אתה יכול לקרוא לזה הסכם ג'נטלמני, או משהו כזה. לא מדברים על זה ולא מזכירים את זה, אבל שמתי לב שברגע שאנחנו מתחילים לעבוד, חלקים גדולים מהמחסומים ומהחומות בינינו, או איך שתרצה לקרוא לזה, נוטים להיעלם".

מיק ביקש התנצלות?

"כן, הוא ביקש, ואני אמרתי שאני מצטער אם הכאבתי לו או גרמתי לו אי נוחות. הייתי אומר כל דבר כדי לאחד את הלהקה, אתה יודע? הייתי מוכן לשקר לאמא שלי".

הרגשת אז שקיומה של הלהקה בסכנה?

"לא. ממש לא. חשבתי שזו דקירה קטנה ומעניינת. זריקת אדרנלין קטנה. לפעמים אני מסתכל עלינו ואומר, 'הלהקה הארורה הזאת מפורקת - אבל זה לא משהו שאי אפשר לתקן'. אף אחד מאיתנו, לא אני ולא אף אחד מהאחרים, לא השליך מעולם את הלהקה לפח באופן סופי, אבל הגישה היתה, 'כן, זה קצת שבור וזה ידרוש קצת עבודה כדי לתקן ולהביא את זה חזרה למצב פעולה'. זה מה שעשינו בשנה האחרונה - למעשה, שיפצנו והרכבנו מחדש את הלהקה כדי שתהיה בכושר, והאמת היא שאנחנו בכושר אפילו טוב יותר מכפי שחשבתי".

וכעת, כשאתה מביט לאחור, יש משהו שהיית משמיט מהדפוס? שלא היית כולל בספר?

"לא, לא, לא, לא", הוא צוחק. "אני אומר מה שאני אומר, וזהו. לא הייתי חוזר בי משום דבר. אם היית יודע מה השארתי בחוץ... בזמנו אמרתי למיק: 'אני יודע בדיוק מה עשית. קיבלת את הספר והלכת ישר אל האינדקס - ג'אגר, מ' - וזה מה שקראת. לא הסתכלת על ההקשר של הדברים'".

אני מזכיר לריצ'רדס את מה שאמר קודם, שאחת המטרות שלו היתה לראות את הלהקה מתבגרת בחן. אבל ההתבגרות שלהם לא היתה תמיד חיננית. האם יש ערך כלשהו להתבגרות שאינה בחן?

"מממ... כן. חן זה דבר נפלא, אבל רק כשהוא נעשה באופן בלתי מושלם. אחרת, אם הכל תמיד חינני, אתה מתרגל לזה. דווקא התנועה חסרת החן היא שמדגישה ומבליטה את החינניות של היתר".

גם ווטס אמר לי משהו על חן: "המוסיקה שאנחנו מנגנים יחד היא נפלאה. זו הסיבה שמיק סלח לקית', ולהפך - זו הסיבה לכך שקית' סלח למיק, או לעצמו, על כל מה שהוא אמר על מיק. אני חושב שזה החסד הגואל של כל העניין".

חסד מופלא

הרעיון של חסד - כברכה או כמחילה - אולי לא נראה על פניו כמשהו שמתאים לאנשי הלהקה. בוודאי לא עבור כל אחד שהוא חלק מההיסטוריה שלהם. בערב קיץ רע אחד בשנת 1969 נמצא גיטריסט הלהקה בריאן ג'ונס מת בקרקעית בריכת השחייה שלו. בסופה של אותה שנה הופיעה הלהקה בפסטיבל אלטמונט, שבו נדקר אדם למוות מול הבמה בדיוק כשהם ניגנו. "זה לימד אותי לקח", אמר לי ג'אגר ב־1987. "הלקח הוא שאסור לעשות הופעה מול קהל גדול בלי פיקוח... זה היה לקח שכולנו למדנו".

ב־1974 עזב הגיטריסט מיק טיילור את הלהקה, בטענה שג'אגר וריצ'רדס לא נתנו לו את הקרדיט שהגיע לו על השירים, ושהוא חש מרוקן ותשוש מהחוויה כולה. ביל ויימן, הבסיסט המקורי של האבנים המתגלגלות, עזב ב־1993, אחרי שהחל לחוש אי נוחות מהשהייה הארוכה במטוסים. הוא אמנם ניגן עם הלהקה בשנה שעברה בהופעות בלונדון, אבל לא היה מרוצה מהזמן הקצר שלו על הבמה. "שלוש הבנות שלי, שהן בגילאי העשרה, ראו אותי בפעם הראשונה על הבמה עם האבנים המתגלגלות, מה שהן לא ראו מעולם", סיפר לנו לא מכבר, "כך שמהסיבה הזאת, זה היה אירוע מיוחד. אבל הייתי שם חמש דקות וירדתי. הייתי קצת מאוכזב מזה. זה סוף הסיפור, אתה יודע. זו הסיבה שבגללה לא נסעתי לארה"ב: לנסוע עד שם רק בשביל שלוש הופעות ושני שירים? הבנתי שאתה לא באמת יכול לחזור אחרי שנים למשהו מהעבר, משום שזה לא אותו דבר".

הדברים לא היו יציבים במיוחד גם עבור אלה שנותרו בלהקה. ריצ'רדס סבל, כאמור, מהתמכרות לסמים ולאלכוהול, ונכון להיום הוא מקפיד על צריכה מתונה: "להיות סטרייט לגמרי לא יהיה טבעי עבורי, מבין? הכל במידה, באמת. רק כשאתה שוכח את הקלישאה הישנה הזאת, הכל מתחרבן". הוא גם ספג פגיעה קשה בגולגולת כתוצאה מנפילה מעץ באיי פיג'י בשנת 2006. "לגמרי שכחתי את זה", הוא אומר, "למעט השקע שאני מרגיש לפעמים, כשאני מגרד בראש, ואז אני נזכר". אולם לדברי חבר של ריצ'רדס, התאונה הזאת מחייבת אותו ליטול תרופות על בסיס יום־יומי. 

הגיטריסט רוני ווד נפצע בתאונת דרכים באנגליה בשנת 1990 ושבר את רגליו. "עברתי ניתוח לפני שנה", הוא אומר, "הם היו צריכים לפתוח את הרגל שלי ולמלא את החור שנוצר בעצם בחלקים מהברך ומהירך. זה עבר בשלום והחלים, אבל אני עדיין צריך להיזהר לא לעמוד יותר מדי זמן".

לפני כמה שנים נגמל ווד לחלוטין מהאלכוהול ומהסמים. "זה כמו קסם, הצלילות המחשבתית שלי עכשיו. גיליתי שאני מנגן הרבה פחות, אבל מה שאני מנגן, יש לו הרבה יותר משמעות. אני מנגן טוב יותר מאי פעם בעבר, וזה הפרס הגדול. כולם בלהקה גילו את זה, בייחוד קית': במקום לבוא בעיניים מושפלות, מתודלקים באמצעות סמים - אנחנו אנשים שונים לגמרי".

אפילו ווטס, האדם הראוי ביותר לחסד מבין חברי הלהקה, הסתבך בהרואין לתקופה קצרה. "הייתי מפסיק עם זה בכל פעם שהלכתי הביתה, אבל אשתי שמה לב שאני לא אותו הדבר", סיפר לפני שנתיים. ווטס גם אובחן ב־2004 כסובל מסרטן הגרון, ועבר שני ניתוחים. כיום, בגיל 71, הוא חבר הלהקה עם העבודה הקשה ביותר: ג'אגר יכול לתפוס גיטרה אקוסטית ולשיר בשקט ליד המיקרופון, או לעזוב את הבמה בקטע שבו ריצ'רדס שר שני שירים, ולנוח קצת בצד. ווטס אינו יכול לעזוב את הבמה במשך שעתיים וחצי. "זה מה שמתופף עושה", הוא אומר, "המתופף הוא המנוע. אין משהו גרוע יותר מאשר לאבד את הנשימה או שהידיים הורגות אותך מכאבים, ועדיין נשארה רבע הופעה. זה המצב הכי גרוע".

ג'אגר, אגב, הוא היחיד ששרד את החברות בלהקה ללא בעיות בריאות או משברים קשים אחרים, למרות שנישואיו עם אשתו ביאנקה הסתיימו ב־1979, והקשר בן 20 השנים עם ג'רי הול הסתיים ב־1999.

אבל לא די במכשולים ובקשיים כדי להרתיע את חברי הלהקה, או את הקהל. מה בדיוק משמר את המשיכה שיש אל הלהקה? "הייתי יכול פשוט לומר לך את מה שאני תמיד אומר", עונה ג'אגר, "שהאבנים המתגלגלות שרדו משום שהם להקה מצליחה. משום שאנשים עדיין אוהבים אותם. עד כמה שהיינו רוצים לעשות את זה בשביל עצמנו, אם איש לא היה רוצה לראות אותנו, אז כנראה לא היינו עושים את זה. אבל אם אתה שואל אותי מה המשמעות שלנו לקהלים הקבועים והמשתנים, אני לא יודע לומר. אין לי מושג. אני חושב שהתקופה הארוכה כל כך שלנו כלהקה, עצם העובדה שאנחנו יחד כבר כל כך הרבה זמן - לא בהכרח שאנחנו טובים - מוסיפה סוג מסוים של עוצמה למשיכה אלינו. בדרך מסוימת, זה גם חיסרון, משום שאז אתה יכול להתפתות ולהסתמך על זה, אתה מבין?"

בשבת, 27 באפריל, הזניקו חברי הלהקה את סיבוב ההופעות החדש בהופעת הפתעה במועדון "אקופלקס" בלוס אנג'לס. ההודעה על ההופעה פורסמה שעות ספורות לפני שהתקיימה, וכ־500 אנשים הצליחו להשיג כרטיסים - תמהיל מאוזן למדי של צעירים ושל בני חמישים ומעלה. באותו לילה, בחלל הקטן שבו הופיעו, יכלו חברי הלהקה להסתמך רק על כישרון ועל שאפתנות, ואת שניהם יש להם בטונות.

בהופעה, שנמשכה 90 דקות, הם ניגנו 14 שירים, שכללו יצירות שלהם משנת 1964 ועד 1994. הצליל שהם הפיקו היה עוצמתי להדהים, כמו להקת רעש אוונגרדית - עבודת הגיטרה של ריצ'רדס נשמעת מבשרת רעות וג'אגר מוכיח, שוב, שהמרץ הבלתי נדלה שלו גדול מהחיים. הבעות הפנים שלו משתנות כל הזמן, ולמרות שהוא כבר ביצע את השירים האלה יותר פעמים מכפי שאפשר לדמיין, הוא עדיין מגיש אותם בתשוקה, כאילו גילה אותם באותו רגע, ותמיד מתוך התמכרות פרועה, או לפחות הצגה משכנעת מאוד של התמכרות. ריצ'רדס הפסיק לרגע לנגן והתבונן בג'אגר, ואז נד בראשו בחיוך מעריץ והסתובב כדי לחלוק את החיוך עם ווד, שהסתובב בתורו לחלוק את הרגע עם ווטס.

"אני מסתכל על מיק ואני עדיין נדהם", אמר ריצ'רדס. "אני צריך להיזהר שלא להפוך לקהל שלו, משום שכאשר הוא מוציא את זה, הוא עדיין מהמם אותי. יש רגעים שבהם אתה מבין: 'אלוהים, גבר, אני אוהב אותך', וזה יכול להתרחש רק על הבמה. זו סיבה נוספת שאני אוהב לעשות את מה שאנחנו עושים".

ווטס מסכים: "מיק הוא הסולן הטוב ביותר שקיים כיום, לאחר מותם של ג'יימס בראון ומייקל ג'קסון. כשהוא יוצא אל הבמה, הוא הטוב ביותר שיש. אין ספק גם שהוא לוקח את עניין ההופעה ברצינות מוחלטת; הוא כל הזמן בפוקוס ובשליטה. הוא נראה נהדר - בדיוק מה שהיית רוצה".

ההערכה הזאת מוכחת ללא צל של ספק בשיר ההדרן שנתנה הלהקה באותו לילה, "Jumpin' Jack Flash" (ג'ק המקפץ). בשנת 1968 שינה השיר הזה את את הרוק, שהיה קודם לכן מקום של אידיאלים תמימים - שירים כמו "All You Need Is Love" של החיפושיות הדגישו כי התקווה והאלטרואיזם יספיקו כדי להתגבר על הכאוס ועל הסכנות של הזמנים המודרניים. בניגוד אליהם, "Jumpin' Jack Flash" היה שיר על בחור אבוד ומנודה, שעדיין מוצא את האומץ לעמוד על שלו, אפילו מול הסכנה.

במועדון אקופלקס, ג'אגר מתמצת את האני מאמין הזה: הוא מושיט את אצבעו ודוקר את רקתו כשהוא שר את השורה "הוכתרתי בקוץ ישר דרך הראש", ונראה כאילו הוא עומד לצנוח מת במקום - ואז מבצע זינוק חדור ביטחון, מענטז לקדמת הבמה וצועק: "אבל עכשיו הכל בסדר, בעצם, זה כיף! אבל זה בסדר, אני ג'ק המקפץ, זה כיף! כיף! כיף!" זאת הדגמה נלהבת ומרושעת ואוהבת של הליכה עד הגיהינום ובחזרה, זאת המטרה שאותה שירתה המוסיקה של האבנים המתגלגלות במיטבה. המוסיקה של האבנים המתגלגלות עוסקת בהיסטוריה ובהישרדות, כולל בהיסטוריה שיש להם יחד. זו היתה דרכם של אנשי הלהקה לשרוד, וזה דגם לא רע עבור כולנו: לפעמים אין לאן לברוח. לפעמים כולם באותה סירה.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו