זה מחזיק יום יומיים, לפני שהתקשורת הישראלית מזנקת לסיפור הבא, לאבל התורן הבא. המרדף הנ"ל עלול לגבול בהטרדה, בוודאי עבור קרובי משפחה שעולמם חרב והם גם ככה מוטרדים מסידורי ההלוויה, אירוח של השבעה, התמודדות עם הסביבה ועם אבלם הפרטי. קל לסרב. בו בזמן, אלו גם 15 "דקות התהילה" של הקורבנות. זאת אומרת, העובדה שפניהם ושמותיהם משודרים על מסכים שומרת אותם לעוד יום יומיים בזרם התודעה הציבורי. בעצם, המתים ממשיכים ככה לחיות עוד קצת, בכך שדמותם ואישיותם עדיין חודרות בדרך כזו או אחרת לתוך לבבותיהם של אנשים אחרים.
לפיכך, גם ראיון קצר, שהוא לכאורה עוד אייטם בשרשרת אייטמים אינסופיים, מייצר בפועל זיכרון ציבורי. אולי ידברו עליו, יחשבו עליו, יזכרו אותו. גם אם מדובר בתוכנית טלוויזיה נידחת בשעות הצהריים, זה עדיין מסמך שיצפו בו בעתיד ילדי המת, הנכדים והדורות הבאים. האפשרות להנצחת הרוגים היא מהיתרונות של התקשורת הממלכתית כיום, וגם אמורה להיות המטרה בכל עשרות הראיונות שנערכו ביומיים האחרונים בערוצים השונים.
קחו כדוגמה את ישראל דיסקינד, שאיבד את אחיו במירון. אתמול הוא התראיין אצל עופר חדד ("שלוש", קשת 12) וסיוון כהן ("הכל כלול", רשת 13) ובקול צרוד ושבור סיפר לאורך דקות ממושכות ומרגשות על אחיו, והשאיר את המגישים משני הערוצים עם גרון חנוק, מתקשים להשלים משפט, כשדמעות נוצצות בעיניהם.
להעניק סבב ראיונות לתקשורת ביום הראשון של האבל זה קשוח, ואחד מהמטרדים הגדולים שיכולים להיות למשפחות האבלות. לא כולן בנויות לכך, אולם מספיק להסתכל על הראיונות שנתן ישראל דיסקינד כדי להבין כיצד בדקות בודדות, עם קול שבור ומבט אבוד, הוא הצליח להכניס את אחיו עמוק לליבם של כל הצופים בו. וזה זיכרון שנשאר לנצח.