"כוח הרעם": זו ציפור? זה מטוס? זו קלישאה!

שני צדדים יש להוליווד. הצד האחד, המרכזי, שכולנו מכירים, הוא ההתייחסות האובססיבית למראה החיצוני, הניתוחים הפלסטיים, הפילטרים והניסיונות להשיג מידות גוף שהן לא תמיד מציאותיות. הצד שמנגד, הזהיר יותר, שרק החל למצוא את מקומו המצומצם בשנים האחרונות, כולל מפורסמות שמצטלמות בלי איפור, דוגמניות פלאס סייז, נשים במראה שנהגו לכנות בעבר "מעניין" בתפקידים ראשיים וחוסר שביעות רצון מדוגמניות ומשחקניות אנורקטיות, שהיו המודל המושלם תקופה ארוכה.

ועדיין, הצד הראשון שולט בקול רם ובלי עוררין. כוכבות קולנוע ברובן יפות, רזות במיוחד וזוהרות, או הופכות להיות כאלה (שלום לך, רבל ווילסון).

אך אם עד עתה הרשו לסייד קיק להיות מלאה, ולרוב גם מגושמת ומצחיקה, מגיע הסרט "כוח הרעם" בנטפליקס, עם מליסה מקארתי ואוקטביה ספנסר, וטורף את הקלפים. כאן מדובר בשתי כוכבות ראשיות שאינן רזות או יפות במובן ההוליוודי המקובל, שנושאות עליהן סרט שלם. נכון, את מקארתי והטייפקאסט שלה כולנו מכירים - השמנה המשוגעת והמצחיקה שיודעת לקלל כמו שצריך (וביצעה את רוב הפעלולים בסרט בעצמה, כפי שסיפרה בראיון אצל אלן) - אבל בתפקיד זו שלצידה, שמגלמת את המדענית המיליארדרית והרצינית, היינו מצפים כבכל סרט מסוג זה לגלות גיבורה סקסית חטובה על עקבים ועם אפס חוש הומור.

במקומה, מוצאים את אוקטביה ספנסר ("העזרה"), שמעדיפה בגדים רחבים ונוחים, מתעסקת פחות במידות הגוף שלה ויודעת להצחיק כשצריך. אישה שחורה כסופר-הירו זה בסדר, בתנאי שהיא נראית כמו האלי בארי, אבל שחורה שמנה כגיבורת-על? ללא ספק - מרענן.

אבל ספנסר, למצער, היא שוברת הקלישאות היחידה. את דמות הנבלית מגלמת הדוגמנית פום קלמנטיף ("מנטיס" ביקום הקולנועי של מארוול), בלונדינית בעלת מראה דרמטי שאוהבת ללבוש חליפות עור שחורות וצמודות, ובובי קנאבלי ("אימפריית הפשע") הוא הנבל הנאה האולטימטיבי שמתרגז בקלות ועיניו הופכות, כן, כן, לאדומות. רק חסרה מחלה מסתורית שלפני שמתים ממנה יורד דם מהאף, והיינו מסמנים וי על כל הצ'ק ליסט.

מלבד זאת, הסרט מספק לנו את כל מה שציפינו לו מסרט גיבורי-על סטנדרטי שלא השקיעו בו יותר מדי, בעיקר בעלילה. בעולם שבו רק לסוציופתים יש כוח-על, שתי חברות ילדות שנפרדו בעקבות ריב מתאחדות בבגרותן ומצליחות להעניק לעצמן כוח-על כדי להילחם בנבלים שרוצים לשלוט על העיר ובהמשך על כל העולם. בין לבין יש את ההתלוצצויות הצפויות במצבים מסוכנים, מאבקי אקשן, אנשים עפים באוויר, נבלית ששולטת בקרני לייזר, וכמובן הרומן המתבקש - שהוא יותר משעשע מרומנטי - עם הנבל הטוב בסיפור, ג'ייסון בייטמן ("אוזרק"), שמשדרג את הסרט בהופעה משמחת לב.

"כוח הרעם" מודע לעצמו ולכך שהוא טראש פחי ולא מנסה להיות שום דבר אחר, אפילו לא בטעות. נדמה שאין קלישאה או משפט צפוי שהסרט הזה לא הלאים לעצמו, אבל לא באמת ציפינו ממנו למשהו אחר. "אנחנו סרט מליגה ז'", צועקת כל סצנת קרב או דמות חדשה שמצטרפת לקאסט, "ואנחנו אוהבים את זה".

את הסרט ביים בן פלקון, בעלה של מקארתי. מי שאהב את "תמי" בבימויו כנראה יאהב - בסדר, יחבב - גם את הסרט הזה, שגם אם כל הישגיו מתבטאים בהחלפת טייפקאסט הגיבורה בסרטי גיבורי העל במישהי שלפני עשר שנים היתה משחקת את העוזרת (מה שאכן קרה) - זה בסדר גמור.

"כוח הרעם", נטפליקס