"כמו שביום האישה לא תגיש לאהובתך פרח מפלסטיק, ובטח לא מדבקה עם צילום של פרח, כך ביום הזיכרון ראוי לענוד על הבגד את הפרח עצמו. זה מאוד מקובל באנגליה ובמדינות חבר העמים הבריטי, שם כולם עונדים את הפרג במשך שבוע שלם לקראת יום הזיכרון הלאומי", אומר נתן ספירו, 38, ממייסדי עמותת "דם המכבים", תושב אלון, נשוי ואב לשניים, עו"ד בתחום המקרקעין. "הפרח הראשון שהילדים שלי ידעו לזהות הוא כמובן דם המכבים. הפרח היפהפה והצנוע הזה מסמל כל כך הרבה".
הרעיון של החייאת סמל הזיכרון באמצעות ענידת פרח אמיתי של דם המכבים, קינן בנתן כבר שנים. מי שסייעו לו להגשים את החלום הם שבי ספירו, אחיו הצעיר, ואריאל מרסקי. השלושה הקימו יחד את העמותה לפני כארבע שנים. הם חיפשו תורם, אך כשלא מצאו, השקיעו מכיסם סכומים נכבדים ואלפי שעות התנדבות. מאז, לקראת יום הזיכרון, הם מתגייסים לסוג של מילואים ומפעילים את המערך הלוגיסטי של קטיפת הפרחים, ייבושם, שינועם, אריזתם והפצתם.
שבי (שמואל שבתאי) ספירו, 33, מורה דרך במקצועו, תושב נוקדים, נשוי ואב לחמישה, משמש מנכ"ל העמותה, ומאז הקורונה עובד בה בחצי משרה. אנחנו נפגשים בבוקרו של יום שני השבוע. תלמידי כיתה י' בתיכון אלדד בנתניה מתכנסים נרגשים תחת עצי הזית בחצר בית הספר. זאת הפעם הראשונה השנה שהם לא בקפסולות, חוזרים סוף־סוף למסגרת אחרי חודשים של למידה בתוך ריבועים שחורים. בית הספר קיבל החלטה עקרונית לקדם את פני התלמידים בפעילות ערכית התנדבותית, ולא בלמידה רגילה.
המורה ברכתיה ראטה־ברנר, שארגנה את הפעילות, מקבלת בחום את הנערים והנערות ומפזרת אותם מסביב לשולחנות. במרכז השולחן קופסאות פלסטיק שמתוכן מציצים גבעולים אפרפרים עם תפרחת אדמדמה. שבי פותח את המפגש בהרצאה קצרה. הוא מספר על דני האז, חייל בודד שעלה מארה"ב לישראל ונהרג במלחמת לבנון הראשונה.
"סבא וסבתא שלי ביקרו אז באנגליה. כשהם שמעו שדני, שהיה קרוב משפחה שלהם, נהרג, הם הזמינו מייד כרטיסי טיסה לארץ. הם חששו שאף אחד לא יהיה בלוויה. בארץ הם קיבלו את ההחלטה לעשות עלייה. הם חזרו לארה"ב ותוך שנה כל המשפחה המורחבת, שבט ספירו־אפלבאום, עלו ארצה. גם ההורים שלי עלו עם שני ילדים לקרני שומרון. אני הבן הראשון שנולד בארץ. אפשר לומר שאני צבר בזכות דני האז".
"אגדה טובה מכל עובדה"
גם הדודים, דברה ודיויד אפלבאום, עלו ארצה וקבעו את מגוריהם בירושלים. נאוה, בת הדודה של נתן ושבי, היתה הצברית הראשונה בפלג האפלבאומי של השבט. דיויד, האב, רופא המתמחה ברפואת חירום ובטיפול באירוע רב־נפגעים, הקים את השירות הרפואי ט.ר.ם והיה מנהל חדר המיון בבית החולים שערי צדק.
ביום שלישי בערב, ספטמבר 2003, עמלה המשפחה על ההכנות האחרונות לקראת חתונתה של נאוה בת ה־20 עם בחיר ליבה, חנן. פחות מ־24 שעות לפני החתונה, בשעה 11 בלילה, קפץ דיויד עם בתו נאוה לקפה הלל בעמק רפאים בירושלים. הוא הזמין אותה לשיחת אב ובת רגע לפני החתונה. מחבל מתאבד שפוצץ את עצמו, רצח את הכלה ואת אביה הרופא, שזוהה מייד בזירה על ידי אנשי מד"א שהכירו אותו היטב. יחד איתם נרצחו עוד חמישה בני אדם.
"באותה תקופה הייתי סוג של נער בסיכון בן 15. נדדתי בין מסגרות", מספר שבי. "התחנה האחרונה היתה בית ספר לנושרים. אבל גם שם המנהל שמאוד אהב אותי ביקש ממני לעזוב, כי אני משפיע לרעה על התלמידים האחרים. בליל הפיגוע ישבתי בקרני שומרון עם חברים בחוץ. אמא שלי התקשרה וביקשה שאגיע מייד הביתה לומר תהילים על הדוד דיויד, כי היה פיגוע. רצתי הביתה. אני זוכר דקות ארוכות של ניסיון להבין מה קרה, עד שאמא שלי קיבלה את הידיעה שדיויד נהרג. התפרקתי מבכי.
"החלטנו לנסוע לירושלים ועברנו דרך מתקן אדם לאסוף את נתן, שהיה בקורס מטעם הצבא. רק כשהגענו לירושלים התבשרנו שגם נאוה נהרגה בפיגוע. אמי הורידה אותנו בבית של אפלבאום וביקשה שנסדר אותו. הבית היה ריק. בני המשפחה רצו לבית החולים. אני זוכר את השולחן ועליו הפתקים עם שמות המוזמנים ומספרי השולחנות. יותר מזה אני לא זוכר. לכל פיגוע יש את גלי ההדף שלו והאדוות שהוא יוצר. אני לא משפחה שכולה, אבל כבן דוד, כמעגל שני, האירוע הזה שינה את חיי. בהתחלה התרסקתי והגעתי לתחתית, עד שפגשתי חברה שתפסה אותי והיום היא אשתי. בסופו של דבר, הפיגוע הזה הצמיח אותי והחזיר אותי לתלם".
שבי מספר לתלמידים את האגדה על פרח דם המכבים - בכל מקום שבו נפלה טיפת דם של לוחם מכבי, שם נבט הפרח. "לפעמים אגדה יותר טובה מכל תיאור עובדתי. צמיחה מתוך השכול, זה האתוס הישראלי. זה הסיפור האישי שלי, ובעצם של כולנו, כי אין ישראלי שלא איבד קרוב משפחה או אח או שכן. המסר הזה הוביל אותנו להחיות מחדש את הפרח הצנוע הזה ואת מה שהוא מסמל".
בתום ההרצאה, הנערים והנערות משחילים את הפרחים בתוך עיגולי הסיכות ומכניסים אותן לקופסאות זעירות ושקופות. משם הן יועברו למשפחות שכולות ולמזמינים באתר העמותה.
מקרני שומרון עד לגולן
מנתניה אנחנו מצפינים למושב כרם מהר"ל שבוער בירוק אביבי, שם מחכים לנו אריאל ונתן. בחוות "זרעים מציון", המשתלה של פרחי הבר בישראל, המתמחה בשיקום נופי ובעבודות הצלה של פרחי בר, מגדלים ציון סימן טוב ובתו הילה את דם המכבים. "כשנתן פנה אלינו, הוא ביקש שנסייע ונדריך אותו לגדל את פרח דם המכבים. הוא אמר שאשתו מאוד אוהבת את הפרח והוא רוצה לגדל אותו בגינה. משום מה בשלב הראשון הם חששו לחשוף בפנינו את התוכנית שלהם", נזכרת בחיוך הילה.
"ניסינו לגדל מזרעים את הצמח וראינו ששיעור הגידול כל כך נמוך, 0.1 אחוז, כך שמאלפי זרעים צומחים רק פרחים בודדים. בסופו של דבר הצלחנו לגדל את הפרח בחממות בשיטה של פיצול פקעות". הקשיים המשיכו לצוץ גם בהמשך הדרך. השנה פגעו חזירים וחפרפרות בחממות, וגם מזג האוויר ההפכפך לא היטיב עם הפריחה.
"בשנה שעברה הצלחנו להפיץ, למרות כל קשיי הקורונה, 40 אלף סיכות עם פרחים. היעד המקורי שלנו השנה היה 120 אלף, אבל בגלל כל הנזקים נצליח להפיץ רק 60 אלף", מסביר נתן. "אבל לפחות שכללנו את שיטות העבודה שלנו. בשנה שעברה הבית שלי 'הולאם', כל האריזות ומרכז ההזמנות היו בתוכו".
"השנה המתנ"ס בקרני שומרון נרתם למשימה ו־90 אחוז מהאריזות מתבצעות בהתנדבות על ידי משפחות שקיבלו ערכות הביתה ועל ידי בני הנוער", משלים שבי. "אני השבוע עברתי לגור בבית ההורים בקרני שומרון כדי לתפעל את כל המערך המורכב הזה. אשתי רגילה לזה מהעבודה שלי כמורה דרך וכמדריך בפרויקט תגלית. אגב, אנחנו סוגרים את האתר להזמנות במוצאי שבת הקרובה בעשר בלילה, כדי שיהיה לנו מספיק זמן להיערך מראש עם המשלוחים לנקודות החלוקה. בשנה שעברה השארנו אותו פתוח עד הרגע האחרון, אבל אז הסתבכנו מאוד. שלחתי את אחי ביום הזיכרון עצמו למשפחה שכולה בגולן, כי הם ביקשו את הפרחים".
לגדול מהאסון
הצלע השלישית בחבורה הוא כאמור אריאל מרסקי, 38, עו"ד בתחום הנדל"ן, נשוי ואב לחמישה. הוא עלה ארצה בגיל שנתיים מדרום אפריקה. הוריו, שהיו בין מקימי אפרת, התיידדו עם משפחות ספירו־אפלבאום. כשהיה בן 20 הכיר את שירה אפלבאום, אחותה הצעירה של נאוה. הם הפכו לזוג כששירה היתה תלמידת תיכון בת 17 והוא לוחם צעיר שמונה לקשר מח"ט.
"בזמן הפיגוע הייתי במבצע בבית של המחבל. קיבלנו התראה על 'פטיש חם', כלומר מחבל מתאבד שעתיד לצאת כל רגע מביתו עם חגורת נפץ. הגענו אל הבית באל־עזרייה ותחקרנו את אשתו של המחבל. שמענו את הדי הפיצוץ, וקצת אחר כך שירה התקשרה אלי. היא שמעה את הפיצוץ ורצה יחפה לקפה הלל, שנמצא במרחק שתי דקות מהבית שלהם. משם היא התקשרה אלי נסערת ואמרה שהיה פיגוע ואבא שלה נפגע. הבנו שפספסנו את המחבל והמבצע נקטע. המח"ט הסיע אותי מייד לבית החולים. יצאנו מבית המחבל ישר אל התוצאות המחרידות של מעשיו".
נתן ושבי המומים מהסיפור שחושף אריאל לראשונה. בני שבט "ספירו־באום", כפי שהם מכנים את עצמם, קרובים ומלוכדים, אבל לא מדברים ביניהם הרבה על אותו ליל בלהות. גם לספר כעת את סיפורם לא קל להם. בשנים שעברו לא התראיינו, כי לא רצו לקשור בין עמותת דם המכבים לסיפורם האישי. "היה לנו חשוב שעמותת דם המכבים לא תהיה על שם אדם ספציפי, אלא תישאר משהו ממלכתי ולאומי, המחבר את כולם", אומר נתן. "העמותה לא הוקמה לזכר דיויד ונאוה".
"העמותה לא מזוהה עם נופל זה או אחר, אבל הסיפור של נאוה ודיויד הוא בהחלט משהו שדחף אותנו לעשייה", מסביר אריאל. "זה חלק מהסיפור שלנו ומהמסר המשפחתי. דברה היא אישה מלאת שמחת חיים, עסוקה בהתנדבות ובלימוד תורה. מי שפוגש אותה מתקשה להאמין שאיבדה בת ובעל. כבר בשבעה היא אספה את הילדים וביקשה מהם לחשוב איך הם גדלים וצומחים מהאסון.
"היא ביקשה שכל אחד ייקח משהו מהדמות של אבא או של נאוה וימשיך עם זה הלאה. זה הרעיון של דם המכבים - לגדול מתוך השכול. אגב, המשרד שלי שוכן היום באותו בניין שבו היה הפיגוע. שאלתי קודם את דברה ואת שירה אם זה משהו שיפריע להן. הן מייד ענו, להפך, שזה דווקא רעיון טוב, שעכשיו ייצא טוב מתוך אותו המקום".
חיבור לאדמה ולהיסטוריה
בשנה האחרונה עמותת דם המכבים חברה ל־20 עמותות הנצחה וליווי משפחות שכולות, כשהמטרה היא לגייס כסף מהציבור ולהחזיר אותו לציבור, מעין מגבית לאומית מרוכזת לקראת יום הזיכרון. "המשפחות השכולות שפונות אלינו מקבלות את סיכת הפרח בחינם. ארגונים שונים ואנשים פרטיים רוכשים את הפרח דרך האתר שלנו", מסביר שבי.
"כל סיכת פרח עולה 18 שקלים. רק עשרה שקלים הולכים למימון ההוצאות שלנו, למרות שעוד לא ממש הצלחנו לכסות אותם. את שמונת השקלים הנותרים יכול כל רוכש לבחור לאיזו עמותה הוא רוצה לתרום. העמותות מאוד מגוונות - מ'משפחה אחת', דרך עמותה לאיתור חללי תש"ח אלמונים, ועד עמותה להנצחת זידאן סייף, השוטר הדרוזי שנאבק במחבל בבית הכנסת בהר נוף".
השנה גם חברו לארגונים יהודיים בעולם. "יחד עם הפרח והסיכה, המשפחות השכולות יקבלו השנה גם מכתב תמיכה מיהודים ברחבי העולם, זה סוג של חיבוק בינלאומי מקהילות יהודיות בעולם", מוסיף אריאל.
מה החלום שלכם להמשך? לאן אתם שואפים להתפתח?
נתן: "באנגליה אין אדם שיוצא מהבית בלי פרג. זה דבר מכובד עם נוכחות. אנחנו שואפים לשם, להחיות את הפרח הלאומי הצנוע הזה, להחזיר אותו למרכז של יום הזיכרון. ביום העצמאות כל הארץ דגלים, ביום הזיכרון כל הארץ תהיה פרחים. ההליכה עם הפרח החי מסמלת את החיבור לאדמה ואת החיבור להיסטוריה שלנו.
"אנחנו מתחילים לחלק את הפרחים ביום השואה, כדי שאנשים ילכו איתם מיום השואה עד ליום העצמאות, להפוך את זה לעשרת ימי תודה ותקומה. יום הזיכרון זה כמו יום כיפור חילוני או אזרחי. זה כמעט היום האחרון שלא שנוי במחלוקת. זה גם יום של חשבון נפש. אנחנו שואלים את עצמנו ביום הזה - האם אנחנו צועדים בדרך שלמענה נפלו המתים? האם הם היו גאים בנו?"
אריאל: "הפרח הוא סמל שיכול לאחד את העם היהודי. קהילות מסוימות בחו"ל פחות מזדהות עם יום העצמאות והנפת דגל ישראל. ליום הזיכרון ולסמל של צמיחה מתוך שכול כולם מתחברים. היום אנחנו עוד בשלב ההפצה בישראל, אבל המטרה היא שכל יהודי בעולם יענוד פרח וסיכה ויתחבר בגאווה ליהדותו ולישראל".
שבי: "חלום נוסף הוא להקים חממות מקצועיות, משרדים ומרכז מבקרים בפרוזדור ירושלים, מתוך חיבור לסיפור על פורצי הדרך לירושלים. הפרויקט עוד רחוק מהשגת מטרות אלה. אנחנו בתחילת הדרך, אבל יש המון הצלחות קטנות. כל אחד שמגיב ומתרגש, כל משפחה שכולה שזה נוגע בה, זו הצלחה. לא שיערנו כמה הפרויקט יהיה מורכב וכמה סיבוכים יהיו בדרך, אבל האמת שהוא גם מספק יותר ממה שחשבנו שיהיה. בתקופה הזאת אני עובד 16 שעות ביום, ואז אני גם חולם על הפרחים בלילה. באמצע אטרף של לוגיסטיקה אני מקבל הודעות ממשפחות שכולות או סתם ממישהו שהרעיון נגע בו. אני קורא את ההודעות ומתחיל לבכות". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו