באיטליה, באירופה, בארה"ב, מדברים על ישראל כעל הצלחה אדירה בטיפול במגיפת הקורונה. גם בישראל, היה זה אחד מיריבי נתניהו שהגדיר בנובמבר ובדצמבר בשנה שעברה את המגיפה והחיסונים כשאלה של חיים ומוות. זה היה יאיר לפיד. אבל השבוע, עם פתיחת הכנסת, במקום לפעול במרץ ובתחושה שעשינו את זה, נראה שיד איש באחיו.
שנה וכמה חודשים של מגיפה מעמידים כמה מעבדות זו מול זו. ישנו המודל השבדי, אלא שהפעם לא המיתוס על הסוציאליזם ומדינת הרווחה. שבדיה כבר מזמן בכלכלת שוק חופשי, ונחשבת באירופה לחברה שעברה את תהליך האמריקניזציה הבולט ביותר. ישנו האיחוד האירופי עם נשיאת הנציבות, אורסולה פון דר ליין, שכיהנה בעבר כשרת ההגנה של גרמניה. וישנה מדינת ישראל. אין טעם להיכנס לדיון במדינות רבות, גדולות, מתקדמות, שמתרחשת בהן בימים אלה קטסטרופה.
בשבדיה, בגרמניה ובישראל אמור להיות איזה דנ"א של התשתית הסוציאל־דמוקרטית. מתברר שבשתי המדינות הצפוניות כמעט שלא נותר זכר להשפעת התשתיות הסוציאל־דמוקרטיות הישנות. מה שמאפיין את הטיפול השבדי במגיפה זה חוסר אכפתיות, רשלנות, ונתק בין הממשלה והעומד בראשה לבין מה שקורה בשטח. יש מומחים בעלי שם עולמי שאמורים לטפל בכך. התוצאה - כישלון גורף שבחלקו הגדול נובע מתגובה איטית מדי, כאשר היה ברור שהמדיניות הקודמת לא עובדת.
בישראל ובשבדיה ההגמוניה הסוציאל־דמוקרטית החלה בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20, די במקביל. ההסתדרות, קופת חולים, טיפול בריאותי בקהילה. בשבדיה נשברה לראשונה ההגמוניה הזו ב־1976. אצלנו, מפא"י־העבודה־המערך איבדו אותה ב־1977. אבל משהו בקשר בין מערכת הבריאות לאנשים, לציבור הישראלי, נשאר ואולי אפילו התחזק בהשוואה לשנות ההסתדרות. מתברר שהזיכרון הארגוני של הסוציאליזם המקומי, מערכות הרווחה והבריאות, נשאר בתוקף. בשבדיה, לפי התוצאות, אין סימנים לכך.
נוסף על כך, ישראל מציגה השוואה בין ממשלה, בין פוליטיקאים, לבין שלטון של מומחים ומקצוענים שמנהל את המאבק במגיפה באיחוד האירופי. הפוליטיקאים, גם בממשלה הדו־ראשית המסורבלת, מנצחים בנוק־אאוט את שלטון המומחים של פון דר ליין. היא איבדה את השליטה ונקטה צעדים שגובלים במעשי שוד. היא הנחתה להשתלט על מאגרי חיסונים שנועדו למדינות שונות. הוכח שכשאין לדרגים שמתחת לקודקודים חופש ליוזמות משלהם, הביורוקרטיה והריכוזיות הן כישלון הרה אסון. כן, אלו שאלות של חיים ומוות. וכשאומרים שהפוליטיקאים מנצחים את הפקידים ואנשי המקצוע, זה משום שהם מחוברים לנעשה ויש להם מניע חזק ביותר להצליח ולהביא מזור לציבור.
בסוגיות של חברה ומדינה, שאלות של חיים ומוות, להיות ראש ממשלה מציל־חיים זה מוסרי וערכי. להפקיד בידי מנהיג שבתחילת המאבק משדר לאומה שהיום חוסלה הדמוקרטיה בישראל, וכאשר נמצאה דרך באמצעות החיסונים להתגבר על המגיפה, הוא מציג את ראש הממשלה כשקרן ומוליך שולל - זה לא מוסרי.
מול בעיות גורליות בתחום המדיני והביטחוני, הכלכלי והבריאותי, דרושה הנהגה שיש לה רקורד מוכח של הצלחות. זה לא מנע מהנשיא ריבלין לשדר לאומה כי נאלץ, בניגוד לרצונו, להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, ואילו לפיד קרא לזה "חרפה". בשעה שריבלין התאונן על כאבים ומיחושים בדמוקרטיה וביהודית, וגנח כמו מלכת אנגליה אחרי פיגוע מייגן והארי, שידרה ד"ר שרון אלרעי־פרייס אופטימיות, ביטחון ואף שמחה מאופקת: "המגיפה הולכת ודועכת", אמרה ביום שלישי. "זה הישג אדיר למערכת הבריאות ולמדינת ישראל, שכולנו יכולים להיות גאים בו".
ההסבר היחיד לתופעת העיוורון למצבה האמיתי של ישראל בהנהגת נתניהו, זה הכלא התודעתי של מי שסגור בתיבת התהודה האטומה של התקשורת הישראלית. מי שעוקב בריחוק אובייקטיבי אחרי המערכה המדינית הארוכה של נתניהו, רואה ראש ממשלה משנה־מציאות ברמה היסטורית.
פלילי זה הכי, אחי
האם משפטי נתניהו נגועים גם בפרובוקציות חיצוניות? כשנזכרים במעללי דו"ח הרפז, אי אפשר לחשוב אחרת
תוצאות הבחירות הן ההוכחה הטובה ביותר לחוסר האמון שרוחשים חלקים גדולים בציבור למערכת המשפט, שהפיקה את כתבי האישום נגד נתניהו. מה שמחשיד את המערכת בניסיון להפיכה משפטית, זו ההמצאה הראשונית של עבירה שלא קיימת בספרי החוק. שי ניצן תקף את ראש הממשלה על התבטאותו בנושא, אבל במבט לאחור, נתניהו ואשתו נרדפו על ידי רשויות החוק מאז 1996, על כל שטות. על הובלות ועל מתנות, על מינוי ליועץ משפטי של אדם שאחר כך היה שר האוצר. על בקבוקים ועל חשבונות גלידה. על ריהוט גן ועל הבאת חשמלאי ועל קייטרינג ועל שקי כביסה. במקביל למשפט, נרדף נתניהו על ידי דיוני בג"ץ בכשרותו ובצורך בנבצרותו.
יש פרשיות עבר, לאורך שנות המדינה, שהחלו כתוצאה מפרובוקציות הולכות וגוברות. בהינתן שיש כוחות חזקים בעולם שרוצים זה זמן רב להסיר את המכשול שנקרא נתניהו, יש סבירות כי התיקים שבהם הוא נאשם עכשיו הם קופרודוקציה של כוחות פנימיים וחיצוניים. מובן שהנוגעים בדבר יכחישו. רק בארה"ב ובאנגליה ובגרמניה ובאוקראינה מישהו מתערב מבחוץ ומייצר זרמי תודעה ומבצעי דיסאינפורמציה. אבל בישראל לא יכול להיות שיופעלו כוחות לאו דווקא על ידי הרוסים, שיגרמו לפרובוקציות שיפעילו את היועץ המשפטי לממשלה ואת הכוחות הסרים למרותו.
שתי הפרובוקציות הגדולות הן הסיגרים והקלטות מוזס. מי שלא למד מניסיונם המר של יועצים משפטיים קודמים, גרם לכך שישראל שסועה היום פוליטית וחברתית, ואולי אף ביטחונית, בגלל מעשים שלא היו צריכים להגיע לבית המשפט. אילן ישועה עצמו אמר, כי בעת התרחשות הדברים שלא נעמו לו, הוא לא חשב שיש כאן משהו פלילי.
מול האתגרים שישראל עומדת בפניהם, לא מוסרי ולא ערכי לפסול את נתניהו על בסיס העבירות הקטנוניות המיוחסות לו. מול הגרעין האיראני, מול התפשטות איראן באזור, המשך הטיפול במגיפה, הזנקת הכלכלה - זה בעייתי מוסרית להעדיף מנהיג מוגבל, חסר יכולת, שזכה במספר מנדטים נמוך מ־20.
והדבר המעניין הוא, שכבר היתה לנו פרשה דומה והתיק נסגר. זו היתה פרשה חמורה בהרבה, משום שמי שנחשד בה היה הרמטכ"ל, ולא איש פוליטי שעניינו לאזן מעט את העליהום התקשורתי נגדו ונגד אשתו. הרמטכ"ל אשכנזי, על פי דו"ח היועץ המשפטי שסגר את התיק, אסף חומרים רבים, שנועדו לשיווק בקרב עיתונאים מקורבים כדי לפגוע בדרג המדיני.
זה היה מבצע של לוחמת מידע לכל דבר, חמור ועמוק יותר מהבקשות והלחצים שהפעילה לשכת ראש הממשלה ב"וואלה". הרמטכ"ל קשר חלק מהעיתונאים הבכירים למחנהו באמצעות מסירת מידע אולטרה־סודי, ששותפי הסוד שלו היו ממש ספורים. היועץ המשפטי היה אז הפרקליט הצבאי הראשי, והגן על הרמטכ"ל ועל מעשיו בחירוף נפש. הפרשה נסגרה, מסיבות ציבוריות בלבד. גם היום קשה להבין מדוע היועמ"ש, שתמרן לטובת הרמטכ"ל באותה פרשה, התעקש במקרה של ראש הממשלה להפוך את הנושא לפלילי.
עניין של פז"ם
האם "ממשלת הפעולה" שנתניהו מתכנן תשרוד ארבע שנים? הוא, כנראה, פתוח להרבה פחות מכך
נתניהו מרגיש שיש לו אופציה סבירה להקמת ממשלה. בתרחיש שעליו דנים בליכוד מדובר על הצגת ממשלה לקראת תום מועד המנדט. נפתלי בנט נחשב דווקא למי שיתמוך בממשלה שתוצג. מעריכים שיימצאו הקולות הנוספים להבעת אמון בממשלה, ואולי זו בכל זאת תהיה סיעת "תקווה חדשה".
זה לא מסיר מהפרק את התהייה על הפעלתנות הבלתי פוסקת של בנט בכל הכיוונים. כוונתו ליזום ממשלה שתיתן ייצוג לכל ההשקפות בעם, ממשלת אחדות ופיוס, כבר מעוררת זעם נוראי, כפי שבא לידי ביטוי בעימות בינו לבין בצלאל סמוטריץ'. זו תהיה התגרות, ולא מימוש רצון הבוחרים. נראה שהפעלתנות היא תשובה לאותו רגע שבו התברר שגדעון סער בעמדת מיקוח חזקה משלו.
בידי הליכוד קלפים מסוימים שאמורים למשוך את בנט וסער לקואליציה הטבעית של הימין. מדברים על כהונה אחרונה של נתניהו כראש ממשלה. פה מונח המוקש שנתניהו הניח לעצמו בכך שתמרן את בני גנץ לפירוק השותפות. מצד אחד, הוא חסך מהמדינה ראש ממשלה שאינו מתאים. מצד שני, נוצרה סביבו בעיית אמון קשה.
הפתרון מכיל בתוכו תיקון נקודתי בחוק יסוד: הממשלה. הוא אמור להבטיח את ההסכם בין הצדדים. הוא יעניק לנתניהו מספיק זמן לבסס מדיניות מול איראן וממשל ביידן, כמו גם לבסס את הסכמי אברהם שבנט בזמנו פטר אותם בזלזול. בהשוואה לממשלת הסוס־גמל־מרבה רגליים שמתכנן "גוש השינוי", זו אופציה עדיפה בהרבה. שהרי האלטרנטיבה היא בסך הכל תקופת מעבר שעיקרה הדחת נתניהו.
את אותו זמן אפשר יהיה להשקיע בעשייה אמיתית, ב"ממשלת פעולה". הכי טוב זה ממשלה לארבע שנים. אבל בנט וסער יכולים לדרוש קיצור פז"ם לקראת הגשמת שאיפותיהם. נתניהו, כנראה, פתוח לזה.
מחיר היעדר הנקמה
פטירתה של אחת הניצולות האחרונות של אושוויץ העלתה הרהורים על מה שממשיך לרדוף את היהודים
ביום השואה חשבתי על אישה מסוימת שנפטרה לפני כמה שבועות, בגיל מופלג. אחת המחשבות שעלתה - שהיא היתה בין הניצולות האחרונות של אושוויץ. חשתי הזדהות; אולי בפעם הראשונה יכולתי לחשוב שאולי אני מבין משהו מהתחושות שביטאה פעם בקטעי יומן שפרסמה. יכולתי לחשוב לאורך השנים שאני מבין את ההקשר ההיסטורי והזעזוע שגורמות ההכללות הגדולות. אבל לא זכור לי שבאמת הרגשתי אי פעם תחושת קרבה לניסיון של ניצול בודד.
מקור התחושות, כמדומני, טמון בידיעה שהיתה לה אופציה לא להגיע לאושוויץ ולכל אותה שנת עינויים ועבדות במחנות בגרמניה. מרצונה, היא חזרה לעיירתה בהונגריה, אל הוריה, בעקבות הכיבוש הגרמני. וכשהגיעה למחנה, עלתה בה השאלה שאנשים כמונו היו שואלים: איך הגעתי לכאן בכלל? מה אני עושה פה?
היא היתה צעירה, חזקה ויפה. רגע השחרור הגיע בחטף, תוך כדי צעדת המוות האחרונה. פתאום הופיע טור של ג'יפים אמריקניים, והשומרים הגרמנים מייד הרימו ידיים. האסירים הפכו בן־רגע לחופשיים. כשחזרה, והבינה שאין לה יותר משפחה, החליטה להצטרף לקבוצה שתבצע פעולות נקם. ובפרט בנשים הגרמניות. הנשים הללו נגשו בהן במחנות השונים.
אלא שהיא פגשה חבר מהתנועה מלפני המלחמה, והוא הפיח בה את הרצון לפעול ולבנות, ולעלות לארץ ישראל. כשהגיעה להגשמת הסוציאליזם, גילתה את הקרע. אין לה עם מי לשתף זיכרונות מהעבר הקרוב של השואה, ולא מהעבר הרחוק של לפני השואה.
אפשר לציין שלושה דברים שממשיכים לרדוף את היהודים, בייחוד במדינת ישראל, בהמשכיות לשואה. אירוע אחד בולט, מתוך רבים כמוהו, זהו פרשת קסטנר. התגובה הראשונית של בני הארץ היא שהאיש הוא ביזיון אופייני למנהיגי הגולה. במבט לאחור, זו פרשה שיצרה קרעים וסכסוכים בתוכנו עד היום, למעשה. בהיבט הבינלאומי של מאבק לדה־לגיטימציה של ישראל, תעמולת השמאל הרדיקלי יצרה את המיתוס השלילי השקרי שהציונים קשרו עם הנאצים כדי להשמיד את יהדות הגולה. כך שפרשת קסטנר היא גם מבצע דיסאינפורמציה.
ההיבט השני הוא שהימין הקיצוני הניאו־נאצי, כמו תנועת הטאקוארה בארגנטינה, תרגם את האנטישמיות שלו לאנטי־ישראליות, ומנהיגיו בדרום אמריקה הפכו למנהיגי שמאל חדש טרוריסטי. משם עברה המחלה לארה"ב.
הנושא השלישי הוא הנקמה שלא היתה. יש לכך סיבה ציונית טובה. אבל אולי היעדר הנקמה בגרמנים גובה מאיתנו מחירים עד היום, מהסוג שקשה לשים עליהם את האצבע.
