שקר ושמו "גוש השינוי"

אם יש דבר שהיועצים האסטרטגים בשמאל הישראלי טובים בו, חוץ מלהפסיד בבחירות, הרי זו המצאת סלוגנים קליטים שפועלים באופן יעיל גם על חלק מאנשי הימין לכאורה. בעבר היו אלה למשל "מחנה הפועלים" או "מחנה השלום", בהמשך הפכו למחנה "הציוני" או "הדמוקרטי", וכיום רואים בעצמם את המחנה "השפוי" או מחנה "התקווה". הדגל האחרון שמונף כעת בכל אולפן הוא "גוש השינוי" – פעם נוספת סיסמה שנשמעת טוב על הנייר אך גם כזו שמעלה מספר תהיות על מהותה האמיתית. בסיום סבב ההמלצות לנשיא, ראוי לבחון את משמעות הדברים.

ראשית, יש לתהות מהם בדיוק מרכיבי הגוש. האם נפתלי בנט באמת יכול לשבת ביחד עם לפיד, מרצ או מפלגת העבודה? האם גדעון סער, איש הימין "הממלכתי", ידור בצוותא לצד אחמד טיבי וליברמן? מי יוביל את יצור הכלאיים הזה ולאן, בטרם החיכוכים האידיאולוגיים והאישיים יפרקו אותו מבפנים? מדובר אם כן בעוד חיבור מלאכותי ללא מכנה משותף אמיתי מלבד חרם ואיבה, וככזה שיתפרק מהר מאוד וממילא יוביל לבחירות נוספות. 

השאלה השנייה היא מדוע לאנשי "השינוי" כל כך דחוף לשנות. כפי שההיסטוריה הרחוקה יותר ופחות מלמדת אותנו, שינוי רק לשם השינוי עלול להביא לתוצאות עגומות ולא מתוכננות. מהפכה והתחדשות הן מטבען רגשות רדיקליים המבקשים להפוך את הסדר הקיים, לרוב על בסיס צווים תיאורטיים ורעיונות מופשטים. אך מה אם מרבית אזרחי ישראל דווקא מרוצים יחסית מהמצב הקיים ולא מעוניינים במהפכה? האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון הזה והאם מדינת ישראל תוכל להרשות לעצמה את השלכותיו?

ברק אובמה למשל הבטיח עם היבחרו לנשיאות שינוי בהרבה מאוד תחומים, בין השאר במדיניות האמריקנית במזרח התיכון. הוא אפילו זכה בפרס נובל לשלום עוד בטרם דרך בבית הלבן, אלא שבמציאות הוביל לעשור של מלחמות, חורבן ומוות, שרק חיזק את הכוחות הקיצוניים באזור. למרות הררי הרצון הטוב והיח"צ, דברים לא תמיד משתנים בהכרח לטובה ולעיתים קרובות מדי הם מדרדרים במהירות מ"סביר" ל"רע". לכן הצהרת גדעון סער מאמש בה התחייב למה שניתן לכנות "שינוי בכל מחיר" מטרידה ומדאיגה מאוד. הרי אם טובת המדינה לנגד עיניו מחירו של השינוי אמור להיות הנושא המרכזי לדיון, ובמצב הנוכחי ייתכן מאוד שמוטב סטטוס-קוו זול על פני שינוי יקר. 

נפתלי בנט מתנהל באופן לא פחות מופקר. האיש שעמד בשנים האחרונות בראש מחנה "נתניהו לא ימני" וביקר בחריפות שילוב אפשרי של מפלגות שמאל-מרכז קטנות בקואליציה, מוביל עתה מהלך מעשי להקמת ממשלת שמאל מלאה בראשותו, בה 'ימינה' תהיה סיעת מיעוט חסרת אונים ותמיכה. זהו חזיון עוועים חסר שחר המונע מאותה מוטיבציה: שינוי בכל מחיר, תמורת – כמובן – כיבודים אין קץ דווקא מצד המחנה היריב.

המטרה היחידה המאחדת את "גוש השינוי" היא דחיקת המנהיג בו בחרו רוב המצביעים, והאמצעי המועדף למימוש התכנית האנטי-דמוקרטית הזו הם חוקים פרסונליים שנועדו לא רק לעקוף את רצון העם אלא גם למסור את גורל נבחריו בידי פקידים ושופטים. חזקת החפות? הליך תקין? כל אלה יושלכו בשמחה למזבלה בידי אנשי "השינוי" ובשם ה"תקווה".

ומול כל אלה נמצא הרוב השפוי באמת של אזרחי ישראל שכפי שמראים רוב הסקרים בסך הכל מרוצה מהמצב הקיים – כולל אגב, הטיפול של נתניהו בקורונה. יש ויכוחים בנושאים פוליטיים רבים, בעיקר אולי סביב זהותו של ראש הממשלה הבא, אבל הרוב השפוי מבין מה טוב לו ומה עובד באמת, ויודע שבנייה ושיפור הדרגתי של הקיים עדיפים תמיד על עקירה מוחלטת מן השורש. 

יש לקוות כי גם במקרה הזה השפיות תנצח, תצליח לבלום את תאוות הכוח של אנשי השינוי בכל מחיר ותאפשר הקמת ממשלת ימין רחבה ויציבה. ושלא יבלבלו אתכם: בסוף כל ממשלת "שינוי", "ריפוי" או כל המצאה אחרת שתקרוס חיש מהר, מסתתרת תוצאה אחת – המשך הכאוס ובחירות נוספות.