מפעם לפעם אתה זוכר שהיא קרועה", כתב חיים גורי ב"במחנה נח"ל" ביולי 1962 על ירושלים החצויה. "לא תמיד. אתה רחוק. אתה עסוק. יום אחד אתה ניצב מולה כמנסה לראותה מחדש. אתה הולך, הולך ונעצר, לפניך מדרגות. מאוזנות. פח חלוד. תיל בן 15 שנה. עצור. לטובתך. אם תמשיך ללכת, תיחשב במקרה הטוב למטורף. במקרה הגרוע - לירוי. כאן יורים. הכל מוטל כמנמנם בחמת הצהריים... הדברים קפאו בתש"ח־תש"ט. מאז ללא תמורה... כאן קץ כל דרך. קץ כל שיחה..."
בנובמבר 1948 יצקו שני קצינים, ישראלי וירדני, תכנים פורמליים מעט פחות ליריים למציאות של עיר מבותרת, שהמשורר גורי הירבה לתעדה ולתארה. השניים, משה דיין ועבדאללה א־תל, גחנו יחדיו מעל מפה מאובקת שנפרסה על רצפת בית נטוש בשטח ההפקר של שכונת מוסררה בירושלים.
כל אחד מהם שירטט על המפה את עמדות צבאו. דיין השתמש בעיפרון אדום, א־תל - בירוק. הם עשו זאת בחופזה, ללא תשומת לב מרובה, בעפרונות שעווה רכים. עוביים של קווי השעווה שנמתחו על המפה היה שניים־שלושה מילימטרים, אבל במציאות היה "עוביו" של הקו 60-40 מטרים - רחובות שלמים. הקו חצה בתי מגורים ודירות, אבל דיין וא־תל לא נתנו דעתם לכך. לימים, עוביו התרחב עוד, כי השעווה "הזיעה". עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז ערב מלחמת ששת הימים, גילה לתדהמתו ששטח ההפקר בין שני הקווים האדום והירוק גדל כל העת.
מכל מקום, א־תל ודיין לא העלו על דעתם באותם רגעים בבית הנטוש במוסררה, שהחלוקה תחזיק מעמד יותר מחודשים ספורים. א־תל האמין שבקרוב ייכנס לירושלים העברית בראש חייליו ככובש, כשהוא רכוב על סוסו הלבן. דיין לעומת זאת קיווה שהסכם הפסקת האש יוביל לחוזה שלום ולהתוויית גבולות חדשים. אבל העיר נותרה חצויה במשך 19 שנה (1967-1948), והמפה שהשניים שירטטו הובילה למציאות מורכבת, לעיתים הזויה, עד שבאייר תשכ"ז החומות נפלו.
* * *
46 שנה חלפו מאז. עוד מעט יובל שנים, ומראות העיר החצויה הולכים ומתעמעמים, ורק מעטים בנו זוכרים כיצד נראתה ירושלים המחולקת. רוב תושבי ירושלים כיום, יהודים וערבים כאחד - 80 אחוזים על פי השנתון הסטטיסטי של ירושלים - נולדו אל תוך מציאות של עיר אחת, וכלל אינם מכירים שיגרה עירונית אחרת.
"עיר קצה", כינו אז ישראלים רבים את ירושלים, עיר בשוליה של מדינה חדשה, בסוף פרוזדור, ללא מוצא, על גבול שטח עוין של מדינת אויב. פרופ' עמירם גונן מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מציין באחד ממאמריו ש"גם ירושלים הישראלית וגם ירושלים הירדנית נדחקו שתיהן לפינה ונשארו בצד, אבלות וחפויות, כאשר אחיותיהן הגדולות - תל אביב במערב ועמאן במזרח, דהרו קדימה והתפתחו". ירושלים העברית, איבחן לימים גונן, דיממה אז, "דיממה אנשים ודיממה עסקים".
ביומיום היה לכך כמה ביטויים כמה ביטויים שכיבו כל ניצוץ של חיות כלכלית בירושלים המחולקת. התיירים לא גילו עניין בירושלים הישראלית, היא שיעממה אותם. לא היה לה מה להציע למבקרים, ותנועת התיירים אליה צנחה בשיעורים ניכרים. מוקדי העניין - המקומות הקדושים לאיסלאם, לנצרות וליהדות בעיר העתיקה ובאגן העיר העתיקה - נותרו מעבר לגבול. כשכבר הגיעו לעיר המונים, היה זה כדי לחזות במצעד הצבאי, או כדי להשתתף בטקס קבורת עצמותיו של הרצל. אבל אז שהו התיירים בעיר שעות אחדות, ולא השאירו בה כמעט דבר.
גם הפעילות הממשלתית הפכה לשולית. ההנהגה שילמה לירושלים מס שפתיים בלבד: באופן פורמלי משרדיה שכנו בירושלים, וכך גם משרדי הסוכנות היהודית והכנסת, אבל רוב הפעילות התנהלה בתל אביב. תנועתם השבועית של הפקידים ושל שרי הממשלה מדי יום חמישי מירושלים לשפלה הפכה נושא לבדיחות מרירות.
אחד התחומים שסבלו יותר מכל מחלוקת העיר היה המסחר והכספים. דב גנחובסקי, שחקר את כלכלתה של העיר המחולקת, מציין כי "ירושלים המנדטורית היתה מרכז מסחרי ובנקאי לא רק לסביבתה, אך ירושלים המחולקת בקושי שירתה את עצמה בתחומים אלה". גם חלקה של ירושלים בכלל התעסוקה התעשייתית ירד כל העת, והמפעלים הגדולים בעיר, כגון "אמקור", "פרידמן" או "נעלי ירושלים", העסיקו כל אחד כ־100 עובדים. לעומת זאת - ירושלים היתה חזקה בענפי השירותים, והממשלה הפכה למעסיק הגדול ביותר בעיר.
40 אלף מצבות נותצו
ירושלים שבליבה חומה עברה גם טראומה דמוגרפית. החלוקה של 1948 הביאה בעקבותיה נטישה המונית של אוכלוסייה יהודית. כרבע מתושביה היהודים של ירושלים עזבו אותה, ומספרם צנח מ־100 אלף לכ־75 אלף נפש. בהמשך היתה התאוששות, בעיקר בזכות גלי העלייה, אך אלה הולידו שיכוני עוני רבים ומעברות גם
בירושלים. בסך הכל - קצב גידולה של ירושלים בשנות החלוקה היה נמוך ביחס לגידולה של האוכלוסייה בישראל, ומעמדה של העיר ירד בהתאם. בעוד ב־1948 שיעור האוכלוסייה היהודית בירושלים היה כ־12 אחוזים מכלל היישוב העברי, הרי ערב מלחמת ששת הימים פחת חלקה והגיע ל־8.2 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית.
"היתה זו בירה לחצאים ועיר שדה לחצאים", העיד על העיר המחולקת לימים מירון בנבנישתי, בעוד המשורר יצחק שלו קונן באחד משיריו: "אוי לעיר אין דרום לה, לעיר אין צפון, / לעיר ששכלה פאת מזרח, / חסומת אופקים וכבולת מרחקים, / על יפי במותיה - מסך..."
מאחורי "המסך", כדברי שלו, שכנו המקומות המקודשים ליהודים ונופיה הקדומים של ירושלים התנ"כית - הר הבית, הכותל, השילוח, הקדרון, יד אבשלום, קבר זכריה וגם "שמעון הצדיק". בצד הישראלי כתבו על הנופים הללו, שוררו עליהם וטיפסו להר ציון, לגג "היכל שלמה" ולנקודות תצפית נוספות בעיר כדי להציץ בהם, להתגעגע, מרחוק. בערבי ראש חודש אלול ובימי השנה לפטירת יקיריהם שנקברו על הר הזיתים היתה חוויית הניתוק חוזרת וצפה.
הירדנים לא כיבדו את סעיף 8 בהסכם שביתת הנשק שנחתם עימם, ולא איפשרו, כמובטח, ביקורי יהודים במקומות המקודשים להם שמעבר לחומה: הכותל המערבי, קבר רחל או בית העלמין בהר הזיתים. ברובע היהודי, שאת מרבית בתי הכנסת שהיו בו פוצצו הירדנים, שוכנו פליטים שברחו מהשכונות המערביות של ירושלים, שמאוחר יותר הועברו למחנה הפליטים ענאתא. הר הזיתים חולל - הירדנים סללו עליו כבישים, נטלו את אבני מצבותיו ובנו מהם בתים, מחראות ציבוריות, גדרות, מדרגות ועוד. 40 אלף מצבות נותצו, נפגעו או נעקרו במהלך 19 השנים, שבהן הר הזיתים היה מעבר לגבול. הלם המפגש עם בית העלמין החשוב ביותר ליהודים לאחר מלחמת ששת הימים היה גדול.
תלתה כביסה, ונורתה
את ירושלים חצו עד 1967 גדרות תיל. לאורך שבעת הקילומטרים של "הקו העירוני", כך כונה קו המכשולים והביצורים, שבין ירדן לישראל, הוטרדו התושבים במשך שנים רבות מצליפות ומתקריות אש. לרוחב קצה הרחובות ממילא ויפו ובמקומות נוספים לאורך הקו נבנו חומות בטון. מוקשים הוטמנו בשטחי ההפקר, ועשרות עמדות ישראליות וירדניות נפרסו לאורך הקו.
אדריכלי בניין הכנסת, שביקשו לקבוע את חזיתו בכיוון דרום, שממנו אפשר לצפות על דרום העיר ועל הרי יהודה, נאלצו בהוראת גורמי הביטחון לקבוע את חזיתו בכיוון צפון מחשש לאש צלפים ירדנים. בארמון הנציב שכן מטה משקיפי האו"ם. בהר הצופים הוסיפה להתקיים מובלעת ישראלית, מנותקת בפועל מירושלים העברית. האוניברסיטה העברית שעל ההר פיזרה את מבניה ואת עובדיה במבנים במערב העיר ולמעשה ננטשה. גם בית החולים הדסה שעל ההר חדל מלפעול. מעטים יודעים היום שב"מובלעת הר הצופים" נכללו גם הכפר הערבי עיסאוויה, שהיה כמעט ריק מאוכלוסייה, ובית החולים "אוגוסטה ויקטוריה".
להסכם הפירוז היו כללים נוקשים, אך התנהגות השטח עיצבה את המציאות בהר. פעם אחת למשל "עוכבה" חבית מסתורית, שבה הוטמן ככל הנראה נשק ישראלי, אצל משקיפי האו"ם, עד שהוחזרה לישראל לאחר דין ודברים סוער, ללא שנפתחה. מדי שבועיים היתה שיירה ישראלית יוצאת ממעבר מנדלבאום, מעבר הגבול היחיד שבין ישראל לירדן (ששירת גם דיפלומטים ואנשי כמורה), כדי להחליף חלק ממצבת כוח האדם על ההר.
מעת לעת התרחשו תקריות אש לאורך הגבול בעיר. החמורה שבהן נרשמה באמצע שנות ה־50, כאשר חייל ירדני ירה ממר אליאס על סיור ארכיאולוגי במרפסת המצפה המקומי ברמת רחל, הרג ארבעה ישראלים ופצע אחרים. פעם אחת נורתה אישה שתלתה כביסה על גג ביתה, ובפעם אחרת קטע מוקש את רגליו של כומר, שביקש להביא ילד חולה לטיפול בישראל.
מעל גיא בן הינום פעל רכבל סודי, שבשעות היום נח על פני קרקע הגיא, ובשעות הלילה נמתח בין מלון הר ציון ממערב והר ציון ממזרח. הקשר "הרגיל" בין שני חלקי ההר שישראל החזיקה בהם, דרך המורד התלול בגיא בן הינום ומנהרה צרה, נחשב למסוכן. הרכבל סיפק פתרון נוח לניוד אספקה צבאית ואזרחית. חמש שנים אחרי מלחמת השחרור הוקמה בבניין סנט ג'ון (בניין מלון הר ציון) ישיבת נתיב מאיר, אבל קרבתה לגבול וירי תכוף של הלגיון הירדני אל עבר הבניין הביאו - בלחץ ההורים - להעתקת הישיבה שנה אחר כך לרחוב הפיסגה בבית גן.
"מבצע כדורגל"
מציאות מיוחדת במינה התקיימה גם בכפר בית צפאפא, כפר חצוי באותן שנים. הקו עבר בין בתים, בתוך בתים, חצה משפחות, הפריד בין חברים. בבית צפאפא הישראלית דיברו גם עברית. בזו הירדנית - בעיקר ערבית. מדי פעם עפו פיתות וחפצים אחרים מעל הגדר. אפילו חתונות שאליהן הוזמנו קרובים משני צידי הגדר, התקיימו לידה, ושיחות קולניות, לעיתים בצעקות, התקיימו משני עבריה.
כך, לצד הרגעים המסוכנים והקורבנות שגבה קו הגבול, נרשמו גם לא מעט רגעים משעשעים. ילדי בית ספר מהצד הירדני שיחקו כדורגל סמוך לחומה, ומדי פעם עף הכדור אל הצד הישראלי. לקראת חג המולד של דצמבר 1965 התבקשה ישראל לאפשר לחיילים הירדנים לאסוף את הכדורים ושלושה קצינים - ירדני, ישראלי וקצין או"ם - נשלחו למבצע, וליקטו כ־30 כדורים והחזירו אותם לילדים.
תקרית מפורסמת יותר היתה סביב שיניים תותבות. תרזה, נזירה קשישה בבית החולים סן־לואי מהצד הישראלי של הגדר, פתחה את חלון חדרה המזרחי. הנזירה השתעלה שיעול קצר ושיניה התותבות נשמטו מפיה, היישר אל שטח ההפקר. אב המנזר פנה לישראל, וועדת שביתת הנשק של האו"ם כונסה. שוב יצאה לשטח חוליית חיפוש - נציג או"ם, נציג ירדני ונציג ישראלי חצו את גדרות התיל, הפכו כל אבן וקוץ, ולבסוף מצאו את האבידה.
דוד רובינגר, אז צלם המגזין "לייף", הנציח את הנזירה תרזה כשהיא אוחזת בידיה את שיניה האבודות, אולם חדי העין הבחינו שבפיה של הנזירה המחייכת שבתמונה מתנוססות לתפארה שיניים משלה. התברר שתרזה האמיתית סירבה להצטלם, ולימים סיפר רובינגר שליהק במקומה נזירה אחרת.
במקרה אחר הקדישו הישראלים, הירדנים והאו"ם 18 שעות דיון למבנה בית שימוש שהקימה משפחה על קו התפר באבו תור. הירדנים התלוננו שהמבנה הוקם בשטח ההפקר, ישראל ספגה גינוי, אבל בית השימוש נותר על תילו. ב"עובי הקו" ניצבו גם פחי אשפה ומיכלי גז, ונמתחו קווי טלפון. כשפועלי הניקיון או עובדי חברת הגז באו לרוקן את הפחים או להחליף מיכלים, הירדנים התלוננו ואיימו לפתוח באש. לא פעם גם נפתחה אש, אבל העיר חיה את חייה. במרחק רחובות אחדים מקו התפר הלכו ילדים לבתי הספר ואנשים לעבודתם, וגם בתי הקולנוע ובתי הקפה שקקו אדם.
"ארץ ללא רקיע"
ירושלים המחולקת תועדה בספרים ובמחקרים של עוזי נרקיס, מירון בנבנישתי, עוזי בנזימן, ד"ר ישראל קמחי, איש מכון ירושלים לחקר ישראל, ואנשי יד בן־צבי. גם סופרים ומשוררים בני התקופה כתבו עליה. אורי צבי גרינברג, למשל, כתב על ירושלים הפצועה ותיאר אותה בכתב העת "סולם" בתשרי תש"י כ"ארץ ללא רקיע, ציפור ללא כנף, גוף ללא יד..." יצחק שלו הקדיש את אחד משיריו לחולה נפש שברח מהמוסד שבו אושפז לכיוון העיר העתיקה, ונורה למוות על ידי הירדנים. שלו גרס שלא ה"משוגע" שנורה איבד את שפיותו, אלא אנחנו כולנו על שום שאיננו פורצים כמוהו את החומה כדי לחבור אל הנופים ואל קודשי ישראל שמאחוריה.
שלו ראה פעם שלושה כלבים "מהלכים מנפתוח מצפתה בשביל העפר... שמים את פניהם מערבה לבית איכסה הכפר... מגיעים לשלט הגבול", וממשיכים ללכת כאילו לא קרה דבר. הוא קינא בהם קנאה עזה וחפץ "ככלב היות, הלוך עימהם בשורה, רביעי במספר..."
חוקר הספרות אבנר הולצמן מספר במחקרו "קרוב ואסור לנו", שראש הממשלה באותם ימים, משה שרת, שהאזין פעם לשלו בערב ספרותי בירושלים, כתב ביומנו כי שיריו של שלו "נפלאים מבחינה שירית אך ממאירים ומרעילים נפש הקורא הצעיר מבחינה מדינית".
יהודה עמיחי בחר להתרכז בסימבוליקה פשוטה מחיי היומיום. הוא תיאר למשל את הכביסה שתלויה על הגג כ"סדין לבן של אויב", ונתפס לעפיפון על חוט, הנצפה בתחומי העיר הישראלית, שהמחזיק בו, ילד מצידה האחר של החומה, אינו נראה לעין.
עמוס עוז, שהמשיך בכתיבתו הירושלמית עד ימינו, תיאר מייד לאחר מלחמת ששת הימים את ירושלים החצויה כ"עיר זרה", "מוגפת" ו"חורפית" ואת תושביה כ"עם שתקן, מריר וכמו כובש תמיד אימה פנימית, היו רחובות קרועים שנפלו אל
סמטאות חסומות". עוד כתב עוז ב"שיח לוחמים", קובץ בעריכת אברהם שפירא: "מתרסים של בטון ושל תיל חלוד, עיר אשר כולה קצוות... עיר מוקפת קולות פעמונים זרים בלילה, ריחות זרים, נופים מתנכרים. טבעת של כפרים עוינים סגרה על העיר משלושה רוחות: שועפט ואדי ג'וז, עיסאוויה, סילוואן, עזאריה, צור באחר, בית צפאפא... עכשיו". זמן קצר אחרי איחוד העיר כתב עוז, "עכשיו העיר אחרת. פינות נידחות בשיפוליה הפכו להיות טבור סואן. דחפורים הבקיעו נתיבים חדשים בין תלי ההריסות שאני דימיתין להריסות עולם... הכל שטף מזרחה... היתה גאות בירושלים..."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו