"השיטה: לגרום לתלמידות להאמין שהן יהיו עדה יונת הבאה"
עינת שאולסקי היא מורה למדעים ומחנכת בבית הספר עירוני ב' על שם רבין במודיעין, שדווקא בזמן הקורונה מעודדת את התלמידות שלה להסתער על המקצוע - גם אם נראה שקשה. "הבנות הצעירות יכולות לעשות הכל ומגלות סקרנות ונכונות להתמודד עם תחום המדעים. צריך רק לתת לתלמידות ולתלמידים את סט הכלים הנדרשים כדי להצליח", אומרת שאולסקי (40). לפני עשור היא עבדה ככימאית בחברת התרופות טבע ומילאה בה כמה תפקידי מפתח, אלא שאז החליטה לוותר על השכר הגבוה ועל התנאים הנלווים ועשתה הסבה להוראת מקצוע המדעים מתוך אידיאולוגיה ושליחות. "אני דור שלישי להוראה במשפחה, ותמיד בער בי הרצון לעשות את השינוי ולהשפיע על דור העתיד, זה תמיד היה שם - סבתא שלי ז"ל היתה מורה וגם אמי ודודתי עבדו במערכת החינוך. בער בי לעשות את השינוי ולהגשים את עצמי והחלטתי שאני הולכת על זה".
עינת עשתה הסבת הוראה במסגרת תוכנית "חותם", שהמורים בה מלמדים בבתי ספר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, ובמשך עשור עבדה בבית ספר במרכז הארץ. "כמי שהגיעה מהתעשייה ומהשטח אני מאפשרת לתלמידות להבין שתחום המדעים טומן בחובו הזדמנויות רבות לנשים, שיוכלו להשתלב בעשייה מרתקת ומגוונת, ובעצם מראה להן איזה עולם יש מחוץ לכותלי הכיתה. חשוב מאוד להשפיע על הבחירה של בנות להמשיך במקצועות מדעיים, כי לעיתים קרובות אנו מתרשמים שבנות בוחרות פחות במקצועות האלה בשל חסמים שונים".
איך גורמים לבנות צעירות לבחור במקצוע המדעים? "זה מתחיל בלגרום להן להבין שהן יכולות ומסוגלות להגיע ולהיות פרופ' עדה יונת הבאה - על ידי הטמעת שיטות ההוראה, התנסויות, חקר ולימוד בצורה חווייתית ויזמית. כשאת מלמדת בצורה אחרת, מעניינת, הן רואות שהמקצועות האלה לא מפחידים כל כך - פעמים רבות הן מגיעות עם פחד מהיסודי ולא נותנת לעצמן הזדמנות".
לדבריה, "צריך לעשות לא מעט דברים שמחזירים את הניצוץ ואת ההתלהבות, זה גם מעורר השראה וגם מראה שהשד לא כזה נורא".
בסיוע הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות ויחד עם תלמידיה, היא בנתה מרחב השראה ויזמות המאפשר לתלמידים לקבל אחריות על רעיונות ועל מיזמים יצירתיים שלהם ובכך להפוך ליזמים צעירים. "אם אנחנו מכשירים ילדים לחלום, ליזום ולהשפיע, זה יכול להרים אותם ולהעניק להם ביטחון, סקרנות ותחושת מסוגלות, לצד כלים ומיומנויות לחיים", היא מסכמת.
נועם (דבול) דביר
"לנשים יש יכולת לחלום ולהשאיר את האגו בצד"
שרית גולדשטיין (42) נכנסה בשבוע שעבר לתפקידה כמנכ"לית כפר הנוער מקוה ישראל, שחוגג 150 שנה ומיום הקמתו נוהל אך ורק על ידי גברים. לכבוד כך הפגשנו אותה עם ד"ר אילנה טישלר (57), שלפני 13 שנים הפכה למנכ"לית האישה הראשונה ב־94 שנותיו של כפר הנוער בן שמן - שתיהן מנהלות שעשו היסטוריה בכפרי נוער שעיצבו את ההיסטוריה.
"מדובר באחריות גדולה", אומרת גולדשטיין, "את אחראית למאות ילדים, וזה לא מסתיים כשנגמר יום הלימודים כי הכפר נותן מעטפת כמו משפחה. מצד שני, הפוטנציאל להשפיע הוא עצום. מה שמוטל על כף המאזניים הוא היכולת של התלמידים לממש את הפוטנציאל שלהם".
טישלר מוסיפה כי "כשאת מנהלת כפר נוער את מתעסקת בכל דבר, מרמת הסדין של המיטה ועד שיעורי הבית ויום הלימודים. אני חושבת שזה דומה לאימהות, יש לנו אפשרות לראות את הפן המקצועי ואת הפן האישי". ומה אישה מביאה לתפקיד? "לנשים יש יכולת לחלום, אבל גם להשאיר את האגו בצד ולהתמודד עם כל המורכבויות שקשורות בילד שקשה לו". בישראל יש 46 כפרי נוער, הם כוללים בקמפוס אחד בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי (שבו הם עובדים), והם נמצאים בפיקוח המינהל לחינוך התיישבותי פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך.
השתיים גם גילו כי עבור שתיהן התפקיד הוא מעין סגירת מעגל. "גדלתי בבית שבו אמא שלי עבדה במשך שלושה עשורים בכפר נוער ובכל שישי היא היתה מביאה תלמיד לעשות אצלנו את השבת", מספרת טישלר. "כשחיפשתי תפקיד משמעותי בתחום החינוך, היה ברור לי שכפר נוער הוא אחד מהם. זו השליחות האמיתית של חיי". וגם גולדשטיין מגלה כי "אני עצמי בוגרת של חינוך פנימייתי, ארבע השנים שביליתי שם היו השנים המעצבות שלי, ומאז זה היה חלום, מעין קול פנימי. זו הגשמה של חלום".
לשתיהן יש טיפ להמשך. אילנה אומרת כי "אם תאמיני, זו מציאות שתזמיני", ושרית מוסיפה כי "לא הייתי יכולה לנסח את זה טוב יותר. בסופו של דבר, אם את יודעת לחלום את זה - תדעי גם להגשים".
נועם (דבול) דביר
"לנשים אין חסמים במקצוע הרפואה"
ד"ר רונית זידנשטיין, מומחית לרפואה פנימית ולמחלות זיהומיות, היא ביומיום מנהלת מחלקה פנימית א' בבית החולים אסף הרופא ע"ש שמיר ובחודשיים האחרונים מנהלת מחלקת קורונה בבית החולים. כמנהלת מחלקה פנימית היא נלחמה לא פעם על תנאים הולמים למטופלים שלה ונגד אשפוז במסדרונות. בטיפול בקורונה המלחמה שלה היא על החיים עצמם.
"העבודה בקורונה היא מאוד קשה, טעונה ושונה מהעבודה האחרת שלנו במחלקות הפנימיות", היא מספרת. "זו מחלה שאין לנו טיפול עבורה, והחולים קורסים במהירות גדולה שאנחנו לא רגילים אליה. יום אחד את מדברת עם חולה, למחרת הוא כבר נזקק לחמצן בעצימות גבוהה ויום למחרת הוא כבר מת. אנחנו לא רגילים לעצימות גבוהה כזו".
עוד היא מספרת: "עם המיגון אנחנו כולנו נראים כמו חייזרים, כמו שקית ניילון מהלכת. לחולים קשה להבחין בתווי פנים וברור שהקשר האישי נפגם, אף שאנחנו משתדלים להיות אנושיים ככל שניתן". לדבריה, "אנחנו משתדלים לעשות את העבודה בצורה הטובה, האנושית והמקצועית ביותר שניתן. תחושת השליחות לא שונה כשמטפלים בחולה קורונה או בחולה עם דלקת ריאות או אי־ספיקת לב. תפקידנו לטפל באנשים. אני מתעצבנת מזה שאנשים מתעלמים ממחלה קיימת. בלתי נסבל בעיניי שאנשים שמעולם לא ראו חולי קורונה מדברים ומגמדים את המחלה. היא קיימת, היא נוראית, ואין לנו טיפול בשבילה, למעט החיסונים".
ד"ר זידנשטיין, בשנות ה־60 לחייה, היאאם לשלושה בנים וסבתא לנכדים. היא חלק משרשרת ניהול נשית, שמתחילה במנהלת בית החולים אסף הרופא, ד"ר אסנת לב ציון־קורח, וכוללת אותה ואת סגניתה, ד"ר רונית קורן, שמכהנת גם בתור מנהלת המרפאה לסוכרת היריון בבית החולים.
"בעיניי, כל ימות השנה הם ימי האישה וימי הגבר. אני חושבת שתפקיד הנשים, כמו תפקיד הגברים, הוא להיות מקצועיים ולעשות את הטוב ביותר - כל אחד בשטח שלו. אני לא צריכה שיציינו את יום האישה, אלא שיעריכו נשים". לדבריה, "יש הרבה נשים צעירות ומצוינות באוניברסיטאות. אין חסמים לנשים במקצוע הרפואה. כאשת מקצוע, אני רוצה שיעריכו אותי בזכות חוכמתי ומה שאני עושה, ולא בזכות היותי אישה. הדרך שעשיתי זהה לזו שעשו גברים - עשיתי לא פחות תורנויות. אני רואה רופאות צעירות מוכשרות כמו שדות - נשים צריכות להאמין בעצמן ולעשות את הדרך שלהן. המוטו שלי כאישה וכאדם הוא 'לכו אחרי החלומות שלכם. תגשימו ואל תפחדו מעבודה קשה'".
מיטל יסעור בית־אור
"כשלא מפריעים לנשים, העולם מרוויח ניהול שקול, ערכי וקשוב"
ד"ר מורית בארי, מנכ"לית בית החולים אלי"ן בירושלים, מובילה בעשר השנים האחרונות את בית החולים היחיד בארץ המתמחה בשיקום ילדים ונוער הסובלים ממגוון של מוגבלויות גופניות.
ד"ר בארי, רופאת ילדים במקצועה, היתה צריכה לגייס את כל היכולות והכישורים שלה כדי להתמודד עם הקורונה: "ברגע שהמגיפה התחילה היה ברור שהאוכלוסיות בסיכון הן אלה שיש להן מחלות רקע", מתארת ד"ר בארי. "החלטנו לחלק את בית החולים לשני מתחמים נפרדים לגמרי, ללא מגע בין שני הצוותים, כדי להגן על האוכלוסייה שחשבנו שהיא בסיכון הגבוה ביותר".
לדבריה, "עם הזמן הבנו שהמחלה מסוכנת פחות לילדים, אבל מאחר שהם מחוברים למכונות הנשמה, הילדים אצלנו עלולים להדביק אחרים. עבדנו על מציאת פילטרים שיהיה אפשר לחבר למכונות ההנשמה שיסננו את הווירוסים. כיום יש לנו ילדים מונשמים שמגיעים לבית הספר. בזכות הפילטרים שמצאנו וההתערבות של אלי"ן, הילדים שמחוברים למכונות הנשמה חזרו למסגרות הרגילות שלהם".
מגיפת הקורונה גרמה למצוקה כלכלית משמעותית מבחינת בית החולים, דבר שחייב חשיבה מחוץ לקופסה. "בית החולים שייך לעמותה ואנחנו תמיד תלויים בתרומות. בעקבות הקורונה המצב הכלכלי הידרדר ואנחנו מנסים לגייס תרומות. אני יוצאת השבוע למסע רגלי בהרי אילת, שנקרא 'עקבים של אהבה', כדי לעורר מודעות ולגייס תרומות ותמיכה בבית החולים". לדבריה, "לילדים אצלנו, לעשות צעד אחד זה כמו לטפס על הרים. ילד שעבר שיקום וחוזר לתפקד זה לא רק לעשות טוב, זה גם נכון מבחינה כלכלית. אנחנו לוקחים ילדים עם מוגבלויות בלתי אפשריות ופותחים להם אפשרויות בלתי מוגבלות".
במהלך שנות פעילותה הצליחה ד"ר בארי להביא למהפכה בבית החולים. "הקמנו מרחב חדשנות על מנת לייצר פתרונות ייחודיים לילדים. אנחנו עובדים עם חברות ההיי־טק הכי גדולות כדי לפתח מוצרים שיעזרו לילדים ברחבי העולם. אנחנו מפתחים עם אינטל כיסא גלגלים ממונע בעל זרוע רובוטית, כך שהנוסע יוכל להפעיל אותה".
לרגל יום האישה הבינלאומי, ד"ר בארי מבקשת להעביר מסר חשוב לנשים: "אלי"ן הוא בית חולים עם הנהגה נשית, וכאשר לא מפריעים לנשים לבטא את היכולות שלהן, אז העולם מרוויח ניהול שקול, ערכי וקשוב. אחד האתגרים הגדולים לנשים הוא לא להיאחז בזה שהן נשים כדי לא לשאוף גבוה. אנחנו חייבות לתת לעצמנו את המקום הנכון כדי להמריא. אנחנו טובות כמו גברים".
יורי ילון
"לא חוויתי כל קושי בקידום בשל היותי אישה"
בשבוע שעבר נסגרה מחלקת טיפול נמרץ קורונה בבית החולים קפלן בפעם השלישית בתוך שנה. המחלקה נפתחה לקלוט את חולי הקורונה הקשים בכל אחד מגלי התחלואה ונסגרה כעת כשמספר החולים קשה ירד.
מי שעמדה לאורך כל התקופה הזו בראש המחלקה היא ד"ר ילנה קישינבסקי, מנהלת טיפול נמרץ בבית החולים קפלן בארבע השנים האחרונות. ד"ר קישינבסקי (52), אמא לשני ילדים, עובדת כבר כ־30 שנה כרופאה. היא למדה רפואה בסיביר, עלתה לישראל בגיל 22 כשהיא כבר מומחית ברפואת ילדים, אך כשהתחילה סטאז' מחדש הומלץ לה לבחור בהתמחות בהרדמה, דבר שסלל את המשך הקריירה שלה כמומחית בהרדמה ולאחר מכן עם התמחות בטיפול נמרץ.
"בכל תקופת הקורונה מחלקת טיפול נמרץ עבדה בשני אתרים, גם כטיפול נמרץ קורונה וגם כטיפול נמרץ רגיל. הצוות עבד בשני מתחמים והעומס היה כפול. אמנם קיבלנו תוספת כוח אדם רפואי וסיעודי, אבל זה לא היה מספיק. בסוף התקופה כולם נופלים מהרגליים, בחודש האחרון יש ממש עייפות ותשישות של הצוות שמורגשות מאוד, אף שכולם ממשיכים לעבוד במסירות ובמקצועיות ומבלי לוותר".
עוד היא סיפרה כי "השנה האחרונה היתה תקופה שונה והפוכה מכל מה שהכרנו. כל היחס שנותנים לחולים - מבלי שיכירו את הפנים שלנו, התקשורת עם המשפחות דרך הטלפון, הבדידות של החולים, החששות של הצוותים שפחדו מאוד להידבק בתקופה הראשונה, היכולת להשתלט על טכנולגיות חדשות. השנה התחלנו לראשונה להשתמש במכשיר האקמו בבית החולים לטיפול בחולי הקורונה קשה.
ד"ר קישינבסקי מדגישה כי היא לא חוותה קושי בקידום על רקע היותה אישה. לדבריה, גם תקופת ההתמחות עם התורנויות הארוכות היא "מיומנות שנרכשת - יכולת סיבולת היא מיומנות שנדרשת שתהיה לרופא". לדבריה, "המסר שלי הוא לחשוב פעמיים לפני שנכנסים למקצוע הזה. וזה למרות שהבן שלי עובד במקצוע פרא־רפואי והבת שלי רוצה להתחיל את המסלול של לימודי רפואה. כל מי שמרגיש שזה המסלול עבורו, שלא יוותר".
מיטל יסעור בית־אור