"אמא!", סערתי לחדר, "הרופא אומר שעוד מעט תחזרי הביתה!" עיניי ננעצו בקערת הפירות היבשים שעל השידה, שייטו אל מחוגי השעון שעל הקיר לצד תמונת סירת מפרש מתרחקת, ונדדו אל נעלי הבית שלמרגלות המיטה.
מזווית העין הבחנתי בחיוך קלוש מסתמן בזווית עיניה, שהירוק העז שקרן מהן שנים רבות דהה כמעט לחלוטין. שפתיה היבשות פרכסו מעט. גבותיה הדלילות התכווצו. מחלון גלותה בבית האבות נשקפו שני ברושים, עץ לימון ועץ אלון שכול־עלים. היתה שעת שקיעה, והאופק היה קרוב וכהה מתמיד.
"אתה בודק אם העלה האחרון שרד?", ניחשה בת התשעים וחמש. "זה קורה רק בסיפורים". רמזה על סיפורו הנפלא של או הנרי, שהקריאה לי להפצרותיי שוב ושוב בילדותי.
יופייה זהר עם חיוכה שהתרחב, ואחר כך הושפל מבטה אל חזי לשניות ארוכות. "בסדר, בסדר", מלמלה, "הכל בסדר".
קרבתי לחבק אותה. היא נראתה שדופה מתמיד. כל חייה היתה דקת גזרה בשל החרם שהטילה על מאכלים עתירי קלוריות. שוקולד בל יימצא, סוכריות בל ייטעמו, גלידות בל יוזכרו. גדר ההפרדה נפרצה קלות רק בשבתות, בחגים ובימי ההולדת של אחותי ושלי.
רגישותה הקנאית לבריאות ולאסתטיקה הומתקה במנות גדושות של הומור. "ביי ביי מתוקים!", קיבלה את פני נכדיה, שהקדימו "יש ממתקים?" לשלום ולחיבוק. ולמראה סימני השאלה בעיניהם הוסיפה, "במילים האלה מתחילה הדיאטה הטובה ביותר".
הידידים שהתארחו בביתנו ונעצו עיניים כלות בקערת התקרובת הססגונית של ירקות ופירות בלבד, נידונו להסבר קבוע: "אנשים זוללים זבל ממותק צבעוני, ואחר כך משלים את עצמם שיתעמלו, יאכלו פחות וירזו. בטח, בטח, ממש רזון אחרית הימים".
ואבי, שהשלים בעל כורחו עם רוע הגזירה מיטיבת הגזרה, הוסיף בקריצה: "עוד רזון למועד. למעדנים כאלה זוכים רק מלכים ורזונים".
* * *
לשמע המילים "הכל בסדר", ומול מבטה שנקב את חולצתי בבית האבות, התלהטו פניי, וזיכרון רחוק שצף בתוכי. כיתה א'. אמי נתנה לי מטבע של חמש לירות וביקשה שאביא מהמכולת של מרדכי חלב וגבינה לבנה. שבתי כעבור שעה ומלמלתי, "איבדתי את הכסף... אני מצטער..."
"זה בסדר", אמרה, "הכל בסדר", וידה כבר בחשה בשערותיי, עיניה המאירות גולשות אל חולצתי ונפערות לפתע. "הכל בסדר", חזרה.
כשנכנסתי לחדר האמבטיה להתקלח, הבטתי בראי וידיי נאחזו בעוצמה בשולי הכיור, בטרם אקרוס לרצפה: במרכז חולצתי הזדעק כתם מלשין של שוקולד. רציתי, באמת רציתי למלא נאמנה את שליחותי, אבל מייד כשנכנסתי למכולת פרץ פנימה ילד שמנמן ודרש:
"גלידה!"
זיק חפז בעיניו של מרדכי: "לא שכחת מילה?"
"כן, גלידה שוקולד!"
הילד החל ללקק את הכדור החום בהנאה עילאית, וכשמרדכי פנה אלי, ידי האחת הצביעה על הגביע של הלקקן ובשנייה הושטתי לו את המטבע:
"כמה כדורים אפשר לקבל בבקשה?"
"שישה. אבל אין מקום בגביע..."
"אז תן לי שני גביעים", מצאתי פתרון של עורך דין בן שבע, לפני שהמצפון יפציע ואאבד את הגביע. "ובשניהם שוקולד, ובראשון גם בננה וקוקוס, ובשני... בשני..." עיניי סרקו את שלל הצבעים במקרר הגלידות: "עוד שוקולד!"
התבוננתי שוב בראי שבחדר האמבטיה. פני גלידת וניל ניבטו אלי, נחרדות. המילים "איבדתי את הכסף" רחשו צורבות בתוכי.
השקר הראשון שלי לאמי.
* * *
ימים אחדים לאחר שבישרתי לה כי תצא מבית האבות הביתה, היא אכן יצאה. לבית עולמה יצאה. המספידים ציטטו מדברי החוכמה שלה, והבטיחו לזכור אותם תמיד. ואני חשבתי שאת שתי שתיקותיה החכמות אנצור לעד, וגם את שני הכתמים: השקר הראשון, המתוק, והשקר האחרון, המריר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו