בעוד שבועיים, בשעה שאוהדי מכבי תל אביב ייאלצו להסתפק בצפייה בפיינל פור של היורוליג רק על גבי מסך הטלוויזיה, יהיה צהוב אחד שיחגוג. לא, זה ממש לא קשור לכדורסל. דיוויד בלו, אחד הסמלים הבולטים והאהובים של מכבי בשנים האחרונות, יצעד באותו זמן על מדשאות הקמפוס של אוניברסיטת דרום קליפורניה, כשהוא עוטה את הגלימה ואת המצנפת המסורתיות, ויקבל את הדיפלומה בלימודי התואר הראשון בסוציולוגיה.
"יצא לי לשחק לפני כמה שבועות באולם הספורט של האוניברסיטה, ומהר מאוד ראיתי שאני עדיין בכושר מצוין", הוא אומר לי, "אני אמנם לא משחק כדורסל באופן קבוע, אבל לא רואה את עצמי מנותק. אני שוחה, אני רץ. בקיץ אהיה בן 33 ואני עדיין כשיר לשחק".
את שיחת הטלפון לפני הראיון אנחנו עורכים שעה קלה אחרי ההפסד השלישי של מכבי לריאל, שהעיף אותה מהמסגרת האירופית. בלו כבר מעודכן. גם היום, שנה אחרי שעזב את תל אביב ושב לעיר הולדתו, לוס אנג'לס, הוא עדיין דואג להתעדכן: הוא משוחח מדי פעם בטלפון עם עוזר המאמן דריק שארפ ועוקב באינטרנט אחרי קטעי וידיאו וחדשות על החברים בצהוב. אבל לא, במשחקים הוא לא צפה באדיקות.
שלוש תקופות שיחק בלו במכבי, שש שנים במצטבר. הוא זכה עימה בגביע אירופה, בארבע אליפויות ישראל ובחמישה גביעי המדינה. עכשיו הוא שם את פעמיו לקריירה בתחום התקשורת או לאימון בקבוצות מקומיות בקליפורניה, אבל עדיין לא סוגר את הדלת בפני החזרה להיות שחקן: "אני לא יכול עדיין להתחבר למושג הזה של פרישה. אם בדצמבר לא אמצא משרה שתתאים לשלב הבא של החיים המקצועיים שלי, בהחלט אשקול לחזור לשחק למשך חצי עונה".
במכבי ת"א?
"לאו דווקא. אני יכול גם להרים טלפון לקבוצה מובילה בספרד ולהציע את עצמי. אהיה מוכן שיבחנו אותי למשך שבוע, ואם אתאים - לחתום להמשך העונה. בפורטו ריקו, למשל, יש עונה קצרה במשך הקיץ. גם בסין העונה קצרה וזה יתאים לאשתי, שהיא סוחרת עתיקות ועשויה למצוא שם הרבה פריטים. גם כשאנחנו מתכננים טיולים אנחנו חושבים פרקטית - מה שיתאים לכל אחד מאיתנו ברמה מקצועית. אני כבר ראיתי מספיק עולם, לא בוער לי להיות תייר".
"פתאום אני לא מספיק טוב"
בין עבודה על פרויקט הסיום של התואר לבין ביקור במוסך כדי לתקן את האוטו, בלו מפנה זמן לראיון. הרבה שואו עומד מאחורי האיש הזה: לפני שלוש שנים קיצר את שם משפחתו מבלות'נטל משיקול מקצועי, שלא לומר הוליוודי, וגם בחירת מקום המפגש שלנו היא בעיניו כמו מציאת לוקיישן לצילומי סרט. בסוף הוא מזמין אותי לקפה בשכונת מרינה דל ריי, מרחק דקות מחופי סנטה מוניקה. "אני אוהב את המיקום של בית הקפה הזה, יש תמיד במה לשטוף את העיניים", הוא מסביר, "אפילו שאני נשוי באושר".
רגע אחרי שאנחנו מתיישבים אני מבין על מה הוא מדבר. לשולחן שלנו ניגשת צעירה בלונדינית בלבוש ספורטיבי, בחיוך מזמין, ואומרת לבלו כך - לא נגענו: "אני מצטערת להפריע לכם, אבל מאוד התרשמתי ממך כשנכנסת לבית הקפה... אתה גבוה ונאה בדיוק כמו בעלי לשעבר, ואלה התכונות היחידות שלו שהכי חסרות לי".
בלו מודה לה, מסמיק ומשלב את ידיו כדי שתראה את טבעת הנישואים שהוא עונד. האישה נפרדת מאיתנו וממשיכה לדרכה. "אתה רואה מה זה?" הוא אומר לי, "פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי כאן. בישראל לאן שלא הלכתי תמיד היו מבטים מפלרטטים. בנות פנו אלי בבתי קפה ובמקומות בילוי, זיהו אותי בכל פינה. בישראל אני סלבריטי, זו הרגשה מדהימה שחלמתי עליה מגיל צעיר. שתבין - אני גדלתי ליד הוליווד כך שאור הזרקורים תמיד קסם לי. בתור ילד אני ואחותי היינו עושים הצגות. התהילה תמיד משכה אותי".
אז אתה בטח מתגעגע לתהילה שקיבלת בישראל.
"כן, זה הדבר המרכזי שאני מתגעגע אליו בישראל, הסטטוס שלי ברחוב כשחקן מכבי והאהדה של המעריצים. אתה יודע שהם ממשיכים לכתוב לי ברשתות החברתיות וקוראים לי לחזור? אבל טוב לי כאן בסביבת המשפחה, עם החברים הקרובים שמתארחים אצלי בבית. אני כבר לא מפספס את הרגעים החשובים הללו. אבל כן, חלק מהעניין זה להיות כל הזמן בעין הסערה, מול המצלמות. נהניתי מזה".
היה אפילו רגע קשה אחד, שבו הבין בלו כי את התהילה שקיבל בישראל הוא לא יקבל בלוס אנג'לס. "מאוד רציתי לפגוש את אנדי אנפילד. הוא מאמן כדורסל בליגת המכללות ובתחילת אפריל הוחתם באוניברסיטת דרום קליפורניה - שבה אני לומד. נתקלתי בו במקרה בשירותים, מחוץ למסיבת עיתונאים שקיים. הצגתי את עצמי בפניו וסיפרתי לו שאני שואף להיות עוזר מאמן. הוא זימן אותי לפגישה אצלו.
"התכוננתי הרבה לפגישה, אבל כבר בתחילתה אנפילד הבהיר לי חד וחלק שאני לא מספיק מנוסה לתפקיד ואמר שאם יהיה ג'וב אחר שיתאים לי, הוא יעדכן אותי. יצאתי מהמשרד שלו באכזבה אדירה. ספגתי עלבון לאגו, משהו שבתור שחקן מצליח מעולם לא נתקלתי בו. התרגלתי שבכל מקום רוצים אותי, שהכל בא לי בקלות. העובדה שעד עכשיו קידמו אותי בברכה בכל מקום שאליו פניתי ופתאום אני לא מספיק טוב, גרמה לי לתחושה נוראה".
בין שזה התמריץ הכלכלי ובין שהחיבוק החם לאגו, בלו משאיר את מכבי כאופציה לחלון ההעברות של העונה הבאה, בואכה ינואר 2014. לא רגע אחד לפני. בשנה שעברה הוא התאכזב מכך שלא נכלל ברשימת 50 השחקנים המובילים ביורוליג. חסרה לו אז ההכרה שהיה אחד הגדולים. אבל בשנה האחרונה, ככל שחסרונו הלך והורגש, כך הוזכר שוב ושוב כאלמנט מרכזי שחסר לצהובים. אולי הכי חסר.
מכבי ת"א פנתה אליך במהלך העונה, כשהתחילה לקרטע?
"לא, כי אמרתי מראש שהמטרה שלי היא לסיים את הלימודים האקדמיים, ושאין מצב שאחתום על חוזה כשיש לי עניינים אחרים שאני נדרש אליהם. לא היה לי עניין לשחק. אני אפילו לא יודע אם קיבלתי פניות מקבוצות אחרות מישראל, או בכלל, כי אמרתי לסוכן שלי שלא יספר לי. לא רציתי לדעת מזה. אני משוכנע שהיו פניות, אבל לא רציתי הסחות דעת.
"הסוכן שלי היה במשחק האחרון של מכבי נגד ריאל מדריד בתל אביב ושלח לי מייל: 'רק שתדע שבלאט מאוד ישמח אם תרצה לחזור בעונה הבאה'. לא ידעתי איך להגיב, אז השבתי: 'תודה רבה, זה טוב מאוד לשמוע. בוא ניפגש לצהריים כשאתה חוזר לעיר'. בכך זה הסתכם. אני מתמקד במה שקורה כאן ועכשיו, ולא נודד למחשבות או למקומות אחרים. זו הסיבה שהצלחתי באירופה, כי לא התאבלתי על זה שאני לא באמריקה. כשחזרתי הביתה אחרי עשור זה היה ריגוש ענק, אז למה לי לעזוב עכשיו שוב?"
אומרים שאיתך הקבוצה היתה מגיעה לפיינל פור.
"ההישג של מכבי היה שהם בכלל עלו להצלבה העונה. ממה שראיתי, ניכר שהקבוצה נמצאת בתקופת מעבר. זה קרה לה גם בעונות קודמות. לוקח זמן להגיע לרצף ניצחונות, בוודאי כשיש תחלופה של שחקנים, אבל בגלל שהבסיס הוא בצוות האימון ובהנהלה, זה תמיד מתגבש לכדי קבוצה חזקה. אם הסגל הזה יישאר יציב, הם יגיעו חזקים יותר ליורוליג בשנה הבאה".
אתה שומר על קשר עם אנשים במכבי?
"אני בקשר עם דריק שארפ, דווקא מהכיוון של האימון. כדי להיות מאמן טוב אתה צריך לדעת לצוד כישרונות, ואני מנסה לגשש כל הזמן. יצרתי קשר עם דניאל גוט, הגיס של בלאט, ושלחתי גם מייל לגיא גודס. אני בטוח שכל תלמיד תיכון מישראל רק חולם להגיע לשחק כאן. במקביל דיברתי עם שאראס, עם תיאו פפאלוקאס, עם מילאן מצ'באן ועם מאצ'יי לאמפה כדי ליצור קשרים עם מאמני תיכונים מרחבי אירופה. אני עדיין עובד על הקשרים המקומיים שלי, ורק בשבוע שעבר פגשתי מאמני קולג'ים. רבים מהם בני המחזור שלי, והם התפלאו לראות אותי. הסברתי להם שאני טובל את רגליי לראשונה בתחום. אני מבסס את הערך שלי גם בתור סקאוט".
גם במכבי לא ממש בונים על בלו. "אני מעריך שהוא כבר לא יחזור לשחק כדורסל מקצועני ותחרותי", אמר המאמן בלאט ל"ישראל היום" לפני שבועיים, "ודאי שהיינו מחזירים אותו בן־רגע, אבל ברגע שמישהו לא מחויב לעניין במאה אחוזים אתה לא יכול להכריח אותו. בעונה שעברה דיוויד נתן את המקסימום של המקסימום עד הרגע האחרון, הוא היה עשר, אבל עכשיו הוא לומד, מסיים את התואר, הוא כבר נכנס לדברים אחרים. החיים נמשכים. ניסיתי לשכנע אותו כשהוא עוד היה כאן, אבל ברגע שזה נגמר, זה נגמר. הפסקתי לנסות".
אתה מעורה במה שקורה בליגה בישראל?
"די מעורה", אומר בלו, "שמעתי גם על תקרית הטראש טוק של גיא פניני (בדרבי נגד הפועל ת"א; ד"כ), ואני יודע שזה פשוט פניני. זה היה חוסר טעם בגלל שהוא נגע בנושאים רגישים מדי. פניני הוא טיפוס אמוציונלי שבא להיאבק בכל מחיר. הוא דוגמה קלאסית למניאק שלא כדאי להתעסק איתו, אבל הוא גם יכול לפעמים לעבור את הקו האדום. שיחקתי מולו ואיתו, ומחוץ לפרקט הוא בחור נהדר. הוא פשוט נורא רוצה לזכות.
"אני מגדיר את עצמי מומחה בטראש טוק עם העלבות בסיסיות, אבל המטרה היא לייעל את זה לטובתך. אני תמיד הייתי נוהג ברבע הרביעי, כשהעייפות כבר שקעה והייתי צריך להרים את עצמי ולחזור למשחק, להגיד לעצמי שאני חזק ויכול להביס כל אחד שניצב מולי. שחקן שעמד לידי היה יכול לא להבין, או לחשוב שאני פסיכי, אבל אני תיעלתי את הזעם כדי לדרבן את עצמי קדימה. בכדורסל צריך נבל, ואני חושב שככה התייחסו אלי באירופה.
"למשל, כששיחקנו ביורוליג היה אסור לגרוב גרביים שחורים, אז בכוונה שמתי נייר דבק שחור על הגרביים הלבנים, כך שלא עברתי על החוקים אבל כן הצלחתי לעשות מה שרציתי. בתור שחקן תמיד רציתי להביא את הסגנון האישי שלי, כמו שנהוג ב־NBA. אצל האירופאים זה לא עובר. לא אהבו את האמריקני הראוותני שבי וסימנו אותי בתור נבל. אני התמוגגתי מזה".
"יכול לעשות מה שאני רוצה"
החזרה של בלו הביתה לאשתו מייגן ולשני ילדיהם, ברידג'ט (5) ובארון (שנה וחצי), עברה בצורה חלקה. דיוויד רצה להיות קרוב לבני משפחתו, גם כדי להשלים פערים עם בתו הבכורה היילי (12), שנולדה ממערכת יחסים קודמת והשנה זכתה סוף סוף לבלות יותר זמן במחיצת אביה.
"אחרי עשר שנים ששיחקתי כדורסל ופירנסתי את משפחתי, לקחתי פסק זמן להיות סטודנט מן המניין. בשנה האחרונה אשתי מייגן הפכה למפרנסת העיקרית בבית. היא מתעסקת בפריטים עתיקים ויש לה חנות באתר eBay. כתוצאה מכך אני אבא במשרה מלאה. יש לנו אומנת בשעות הבוקר כשאני בלימודים, אבל אחר הצהריים הילדים איתי. אני לוקח ומחזיר את הבת שלי מהגן, ועם הילד הקטן אנחנו זוכים ללא מעט זמן איכות יחד".
בלו מספר שבמסגרת לימודיו שקד על עבודת שורשים על הדורות הקודמים של משפחתו וכתב עבודה על הומלסים שחיים ממש באזור מגוריו, בחוף וניס. אפילו לקח לימודי שפה ושיפר את הספרדית שלו. עכשיו, כפרויקט גמר, הוא מסיים מחקר על שלבים בחיים של כדורסלן, מתחילת הקריירה בנוער ועד לפרישה. "אחד המחקרים הגדולים שערכתי היה על מלגות לספורטאים בארה"ב, כל מה שקשור לערך של המלגה ולמשמעויות שלה ביחס לדרג האקדמי, ומה קורה לאותם ספורטאים כשהם מסיימים את הלימודים. בסופו של דבר, הרבה נושרים ולא מסיימים את התואר ומוצאים את עצמם מרוששים. לרוב אלה צעירים אפרו־אמריקנים ממעמד בינוני־נמוך, שלא מתקבלים לליגות הבכירות או נפצעים ומגיעים לסוף הדרך המקצועית. זה מה שקורה ברוב המקרים".
כשאתה היית בן 17, הגעת לארץ עם נבחרת ארה"ב למכביה.
"למדתי כדורסל בתיכון, ואבא שלי שלח אותי לישראל. חבר טוב שלי, אליוט שטיינמץ, הוא מאמן יהודי־אמריקני בישיבה בחוף המזרחי בניו יורק, והוא גם יאמן את הנבחרת הצעירה למכביה בקיץ הקרוב. הם אמורים לבוא לפני כן למחנה אימונים באורנג' קאונטי, ממש לא רחוק מכאן, ותמיר גודמן יעביר להם הרצאה. אליוט ייעץ לי לבסס את המותג שלי בקהילה היהודית בארה"ב ונעזרתי גם בתמיר בעניין הזה, כך שייתכן מאוד שאמצא את עצמי תורם לקהילה היהודית מתוקף ניסיוני בכדורסל".
בלו אומר שמאז שובו ללוס אנג'לס, הציב לעצמי מטרה - להשתלב כשדר ספורט. "בשנה החולפת שידרתי משחקי קולג' מטעם רדיו הסטודנטים של האוניברסיטה שלי. שימשתי פרשן צבע, אמנם לא בתשלום, אבל היה לי כיף גדול ולמדתי הרבה. זה היה בית ספר. בחודשים האחרונים הבנתי שבוער לי לשוב לפרקט, אבל לא כשחקן, אלא דווקא כמאמן. בתור שדר אתה לא מעורב ביום־יום של הקבוצה, באימונים, בהווי. אתה צופה מרחוק. טוב, מי לא היה רוצה לצאת למגרש?
"יצא לי להשתתף בכמה משחקי אימון של הקבוצה באוניברסיטה בקיץ שעבר, כולם פה יודעים מי אני ועושים לי כבוד. אני בוחן אפשרות לאמן קבוצת תיכון מובילה, ואני מאמין שיש לי הרבה מה לתרום לשחקנים צעירים ברמת המשחק וכושר מנהיגות. הפילוסופיות שלי לגבי כדורסל התחדדו בשנים שבהן שיחקתי במכבי".
אז מה תהיה? שחקן, מאמן, שדר, סקאוט?
"יש שיגידו שאני מתפרס על פני תחומים רבים מדי, אבל אני באמת מרגיש שאני מסוגל לעשות כל מה שאני רוצה, וזו רק שאלה של מה הכי יתאים בסופו של דבר. אני לא רוצה להרפות מדבר מסוים כי אני מרגיש שאז הוא יאבד לתמיד".
לכן אתה לא ממהר להכריז על פרישה?
"אני מתגעגע לשיגרה של משחק בכל יום, להיכנס למלתחות של קבוצה מארחת כשהקהל בחוץ נגדך, או למלתחות של הקבוצה שלך כשכולם מריעים. רג'י מילר אמר שבמשחקי בית הוא מביא את הקהל לעמוד על רגליו, ובמשחקי חוץ הוא גורם לו ליפול על ברכיו. זה בדיוק מה שאני מרגיש. שום דבר בחיים לא משתווה לרגע שבו אתה קולע סל ברגע המכריע של המשחק. אולי ארגיש יותר מזה רק כשאזכה לראות את הבן שלי עושה את זה".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו