70 שנים אחרי

הולכים לבחירות השניות

ב־14 בפברואר 1951 התייצב דוד בן־גוריון אצל נשיא המדינה, ד"ר חיים ויצמן, והודיע לו על התפטרותו מראשות הממשלה. היה זה השלב האחרון במשבר חמור שהתגלע בין מפא"י, המפלגה השלטת, לבין המפלגות הדתיות. המשבר, שהחל ב־1950, נסב סביב המאבקים על דמותה של ישראל כמדינה יהודית - שמירת השבת, החינוך, הכשרות, הרבנות הראשית ועוד.

את המאבק הוביל הרב יהודה לייב פישמן מימון, ששימש שר הדתות הראשון בממשלת ישראל מטעם "החזית הדתית המאוחדת", רשימה משותפת לכל חמש המפלגות הדתיות שפעלו באותם ימים בישראל. "החזית" זכתה בבחירות הראשונות ב־16 מנדטים והיתה לחלק מהקואליציה.

באותה תקופה נוהלה מערכת החינוך בישראל על פי "חוק לימוד חובה", שנחקק ב־1949 וקבע שכל ילד וילדה בישראל חייבים להתחנך מגיל 3 במוסד מוכר על ידי המדינה, מאחד מזרמי החינוך המקובלים: זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי וזרם אגודת ישראל. על ההורים חלה החובה לשלוח את ילדם ללימודים, ועבירה על החוק גררה קנסות כספיים ואף מאסר.

היחידים שהיו פטורים מעמידה בתנאי חוק החינוך היו הורי הילדים במעברות. "החזית הדתית המאוחדת" דרשה לקבל את האחריות לחינוך ילדי המעברות, אך הדרישה נתקלה בהתנגדות חריפה מצידו של בן־גוריון.

ב־12 בפברואר 1951 נשא שר החינוך, דוד רמז, נאום בכנסת בנושא "חוק לימוד חובה", ובתום הנאום דרש בן־גוריון את אישור הכנסת להודעת רמז. חברי "החזית הדתית המאוחדת" הצביעו נגד הממשלה, ועם האופוזיציה, ועקב כך הממשלה נחלה הפסד. בו במקום הכריז בן־גוריון על הצבעה חוזרת, שהוגדרה הצבעת אמון בממשלה - וגם בהצבעה זו, שנערכה למחרת, הובסה הממשלה.

כאמור, ב־14 בפברואר הודיע בן־גוריון לנשיא על התפטרותו, שגרפה על פי החוק את התפטרות הממשלה כולה. הבחירות לכנסת השנייה נקבעו ל־30 ביולי 1951, ולאחריהן התברר שמפא"י שמרה על כוחה (45 מנדטים), ו"החזית הדתית המאוחדת" התפרקה. הרב מימון נפלט מהמערכת הפוליטית, וכעבור כעשור הלך לעולמו, בגיל 86.

מספר היהודים בארץ הוכפל בתוך שלוש שנים

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה ב־15 בפברואר 1951 את הנתונים הדמוגרפיים של מדינת ישראל, ומהם מתברר שבסוף 1950 חיו בארץ 1,220,000 יהודים. מספר הלא יהודים עמד על 180 אלף נפש (12 אחוזים מהאוכלוסייה), שמהם 120 אלף מוסלמים, 50 אלף נוצרים ו־15 אלף דרוזים. את הנתונים מסר הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' רוברטו בַּקִי.

ביום ההכרזה על עצמאות ישראל, ב־14 במאי 1948, חיו בארץ 665 אלף יהודים. "והנה, במאי הקרוב, על פי צפי העלייה בחודשים הבאים, נחזה בנס גדול, כשהאוכלוסייה היהודית תעמוד ביום העצמאות 1951 על כ־1,330,000 נפש", מסר פרופ' בקי.

ואכן, מקום המדינה ועד סוף 1950 הגיעו לארץ לא פחות מ־680 אלף עולים יהודים, ויחד עם הריבוי הטבעי, שנאמד בכמה עשרות אלפי נפש, הגיעה ישראל באמצע 1951 לנתון מדהים של הכפלת אוכלוסייתה היהודית בתוך 36 חודשים. "גידול אוכלוסין שכזה לא נראה מעולם בהיסטוריה האנושית", אמר פרופ' בקי והוסיף ש"מאז 1919 ועד ליום הקמת המדינה עלו ארצה 484 אלף יהודים, פחות בהרבה מכמות העולים שהגיעה בשלוש שנות עצמאות ישראל".

מנתונים נוספים שנמסרו התברר שהאוכלוסייה היהודית בישראל התחלקה אז בין 80 אחוזים אשכנזים ו־20 אחוזים בני עדות המזרח. פולין היתה המדינה שממנה הגיעו רוב העולים מאז הקמת המדינה (כ־100 אלף), ואחריה רומניה (82 אלף). מאז קום המדינה הונפקו 53,545 היתרי יציאה מהארץ, וכ־35 אלף מבעלי ההיתר חזרו לישראל.

תלבושת "אחידה" למבוגרים

"בשל המחסור הקשה ב'דיביזים' (מטבע חוץ) אנו נאלצים לשנות את מתכונת סל ההלבשה", כך אמר מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, ד"ר אברהם אשכנזי, במסיבת עיתונאים שנערכה ב־18 בפברואר 1951 במשרדו בירושלים.

"סל ההלבשה" היה חלק מהתוכנית שהגה משרד האספקה והקיצוב בראשות השר דב יוסף. בינתיים נסגר המשרד, וסמכויותיו הועברו למשרד המסחר והתעשייה, שהודיע כעת על הרעה במדיניות: אם עד כה יכול היה האזרח לעשות שימוש חופשי בתלושים שהוקצבו לו במסגרת פנקס המזון, ולבחור ממבחר רחב של פריטי הנעלה והלבשה בחנויות שונות, הרי כעת, עם הודעת המנכ"ל אשכנזי, חופש הבחירה יצטמצם באופן משמעותי, והציבור יעמוד בפני "סל הלבשה" מוגבל שיכיל מוצרי סטנדרט בלבד באיכות אחידה ובמגוון מצומצם.

"המלבושים לא ייעשו עוד ממינים שונים של בדים ואריגים, אלא מסוג אחד סטנדרטי, והנעליים ייוצרו מסוג אחד של עור", מסר ד"ר אשכנזי, שסירב להשיב לשאלה אם המוצרים יוצעו, לפחות, בגוונים שונים.

ההודעה יצרה מרמור בציבור, וארגוני צרכנות הפגינו בפתח בניין משרד המסחר והתעשייה, עם שלט גדול: "אשכנזי ומולנר עושים שירקע'ס" (מהלך מפוקפק). הכוונה היתה לאריך מולנר, הבעלים של חברת "אתא", שייצרה אריגי חאקי סטנדרטיים, ומן הסתם תהפוך לנהנית ראשית מהתקנה החדשה, שזכתה לשם "שיטת אשכנזי".

בסופו של דבר, פעלה התקנה החדשה פחות משנה, ולאחר שגררה ביקורת ציבורית רבה ואי־נחת מצד חברות מסחריות ומוסדות בתעשייה - היא בוטלה בתחילת 1952.

תקרית עם הוותיקן

ב־15 בפברואר 1951 התקבלה במשרד החוץ בארץ איגרת נזיפה שנשלחה מהוותיקן ברומא, ובה תלונה ולפיה "ישראל מבזה את הנצרות". העניין התעורר בשל מבצע חיסונים נגד כלבת שנערך באותו זמן בארץ, שבו לקולרו של כל כלב שחוסן הוצמד סמל בצורת צלב. ישראל נענתה עד מהרה לבקשת הוותיקן ושינתה את סמל הצלב לדסקית עגולה - ובכך הגיעה התקרית הדיפלומטית לסיומה.

בתכנון: פארק לאומי

באמצע פברואר 1951 נערך טקס לציון הקמת פארק לאומי ברמת גן, בהשתתפות ראש הממשלה, שרים, הרמטכ"ל ונציגי ציבור רבים. במקום ניטעו שבועיים קודם לכן, בט"ו בשבט, אלפי שתילי עצים בידי ילדי העיר. הפארק הוקם כחלק מתוכנית להקים שרשרת פארקים סביב תל אביב, והוא נועד להשתרע על פני אלף דונם. "אנו מקווים לפתוח את הפארק להנאת הקהל בתוך חמש שנים", אמר ראש עיריית רמת גן, אברהם קריניצי. בסופו של דבר, נחנך הפארק כעבור שמונה שנים, ב־20 באוקטובר 1959.

פקיד המס תקף מלצר

פקיד משרד האוצר בשם יהורם אלחסיד הגיע לביקורת בבית הקפה "עטרה", ששכן ברחוב אלנבי בתל אביב. הוא לא הזדהה בפני בעלי המקום, ונעמד ליד מלצר שקיבל הזמנה מזוג מבלים במקום. המלצר דרש מאלחסיד להתרחק מעט, וכשלא נענה - דחף אותו המלצר ממנו. בתגובה חבט אלחסיד בעוצמה בפניו של המלצר - וזומן עקב כך לבית משפט. ב־18 בפברואר 1951 קנס השופט מטלון את הפקיד אלחסיד בחצי לירה. השופט הבהיר שמדובר ב"קנס סמלי המתחשב בעובדה שתפקידו של פקיד האוצר מעמידו באפיזודות לא נעימות במקומות שבהם הוא מבקר, ובדרך כלל הוא זה שמותקף".

הנעלמים / רכבים מפעם

טיולית

ה"טיולית" היתה משאית בעלת תא מטען גדול במיוחד, עם ספסלי עץ קשיחים לאורכו, שהותאמו להסעת אנשים. עם הטיולית היינו חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה בטיולים של בית הספר או התנועה, נוסעים בשבת עם חברי השכונה לים או למשחקי כדורגל בערים מרוחקות, ועוד. מי לא זוכר את חוויית הישיבה הצפופה שלא העיבה על מצב הרוח המרומם, למרות שבטיולית לא פעל מיזוג אוויר ולא הותקנו מסכי טלוויזיה.

הצרכנייה / ילדות נשכחת

שקית הפתעה

ביום ההולדת בזמנים ההם ארגנו ההורים מסיבה קטנה בבית, שאליה הוזמנה קבוצת חברים קרובים מהגן או מבית הספר. המוזמנים ישבו על פי רוב בצפיפות, כשצלחות פלסטיק מונחות במרכז השולחן ובהן שלל מממתקי התקופה. אחד ההורים היה מופקד על ארגון משחקים היתוליים, שירה וחידון נושא פרסים, ובתום החגיגה היו כל ילד וילדה מקבלים שקית הפתעה ובה פריטים כמו מסטיק, כמה סוכריות, עוגייה עבשה - ועוד הפתעה קטנה, כגון משרוקית או גוּלָה.

האוטובוס הצרפתי בישראל

באמצע פברואר 1951 הגיע לישראל האוטובוס הראשון מתוצרת החברה הצרפתית "שוסון", כחלק מעסקת חליפין בין ישראל לצרפת, שבמסגרתה רכשו הצרפתים מכוניות שהורכבו בארץ, במפעל "קייזר אילן תעשיות", ובתמורה שלחו הנה את ה"שוסונים". הנוסעים ב"שוסון", בגרסתו העירונית, נכנסו דרך דלת אחורית רחבה שהובילה לעמדת קופאי. עד מהרה התגלו ב"שוסון" בעיות טכניות רבות, והוא כונה בפי הנהגים "שוסון - אסון". ב־1955 הופסקה הבאתו לארץ. בתמונה: בוגרי קורס נהגי "שוסון", 1953